נמאס לי מזה שלפני כל אירוע מחוץ לשגרה זה קורה.
פעם הייתי מחכה לזה שזה יגיע, כי כבר הייתי יודעת מראש שזה יקרה.
עכשיו זה יותר גרוע כי זה מגיע משום מקום.
אצל הרופאה, אצל הקוסמטיקאית, בתור בסופר, בעבודה.
ככה,בלי הכנה מראש.
ואז, אני טסה הביתה וחוזרת להיות הילדה הקטנה והמפוחדת שהייתי.
ככה, בלי הכנה מראש.
פתאום היא יוצאת ומשתלטת עליי ואני מוצאת את עצמי מקופלת מכאבים באמטיה עם טונות של מים חמים והרבה דמעות.
זה כבר נהיה רוטינה קבועה.
שירותים.
לוקחים כדור ולפעמים שניים.
שוב שירותים.
מתקפלים מכאבים בפינת טלוויזיה.
מקלחת חמה.
פיג'מה ולמיטה.
לפני דאבל דייט, עבודה חדשה, מבחן משמעותי, טיול,ריב מגעיל במיוחד.
דברים שקורים די הרבה בשגרה של ילדה בת 18, מחזירים אותה להיות ילדה בת שמונה.
הילדה שפחדה מהכל.
שפחדה ללכת לקניון או לעלות לאוטובוס בגלל מחבלים.
שהנסיעה הראשונה שלה לאוטובוס לקניון הייתה בכיתה ט'.
שהפעם הראשונה לבד בתל אביב הייתה בכיתה יא'.
שפחדה ללכת לסרט כי אולי היא תצטרך ללכת לשירותים באמצע.
הילדה היחידה שתמיד חלפה לה בראש המחשבה אם יהיו במקום שאליו היא הולכת שירותים או לא.
שהצטרפה לצופים רק בכיתה ט' בגלל הדברים האלה.
נמאס לי שכל המחשבות האלה רצות לי בראש בזמנים האלה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
