היום, יתחילו החיים. קצת אירוני כשזה יוצא מהפה של בנאדם שלא עשה עדיין פסיכומטרי, לא טייל וטכנית עדיין בחפש"ש אבל את הכאפה שלי, קיבלתי היום. חני, בין האנשים הכי קרובים אליי בחודשים האחרונים נוסעת להודו. הפעם האחרונה שהיא נסעה הייתה לפני מספר חודשים, היא טסה לתאילנד אחרי שזכתה בכרטיס חינם לכבוד השחרור שלה מטעם האגודה למען החייל (ובדרך השחילה שיחת טלפון חפוזה עם רן דנקר באדיבות אמא ענת). הסיכויים שאני אלך ברחוב ואתקל בבריטני ספירס גבוהים בהרבה אבל המזליסטית קיבלה כרטיס וטסה לחודש. הבאסות שתקפו אותי לפני אותה טיסה החווירו לעומת מה שקרה היום, לא החודש, לא השבוע, היום. התחושה הייתה שפשוט הדחקתי את הרגע הזה שבו היא תיפרד מכולם לאט לאט וכל אחד ימתין בצד בתקווה שהוא יתן את החיבוק האחרון, קטע. והרגע הזה הגיע, מיד אחרי חצי שעה מותחת של משחקי "הרוצח" בפארק שבכפר ביאליק (בכל משחק רצחו אותי על ההתחלה... אמרו שאני מעורר אנטגוניזם) ובריחה מאסיבית (לא נראתה כזו בריחה מאז סוביבור) ממטרות, הגיע השלב שבו כולם עומדים ליד המכוניות ומחכים לפרידה ושוב, מעגל סביב חני, מי ייפרד אחרון?

נקפוץ קדימה בזמן לפגישת אחד על אחד שהזמנתי עם חני אחרי כל הקרנבל (I Love New York מישהו?) ולעובדה שתוך כדי מילות סיכום מתחיל לרדת גשם (הדבר האהוב עליי ועל חני). אחרי אינספור חיבוקים, טפיחות (חני), קולות כאב (אני), כניסה לאוטו (חני), מבט אחרון ודמעה (אני) חזרתי הבייתה כדי לשקוע בדכדוך. אחרי שיחת הזדהות קצרה עם זוהר בפייסבוק והבטחה לא לגעת בפרוזאק הגעתי למספר מסקנות חותכות, החשובה מביניהן, החיים מתחילים היום. עד עכשיו כל הזמן שמעתי "חכה שתתנפץ הבועה של בי"ס ותגיע לצבא, צבא? זה ממש חממה, חכה שתצא לאזרחות" ותמיד שרדתי כי תמיד היה מסביבי מעגל חברים קרוב אבל עכשיו כשהכל מתחיל להתפרק (באופן זמני) אני קולט שמגיע הזמן לפתוח דף חדש, להתחיל להתפתח (והנה אני מתחיל להשמע כמו דבר מחנכת ו' 2). אבל זאת המציאות, כל אחד עומד להגשים את החלומות שלו, כל אחד יעשה בדיוק את מה שהוא חלם לעשות בזמן שישב עם אפוד ונשק באיזשהו מגדל שמירה בקור מקפיא או בזמן סיור עם האמר ופריצת דיסק מובטחת ואפילו סתם בחדר בקרה במשך 12 שעות. אם עד עכשיו כולם היו בשביל כולם באיזשהו מובן, הגיע הזמן שכל אחד יתחיל להתכוונן לכיוון שהכי נוח לו, כבר אין חוט שקושר את כולנו. כל אחד הולך לאן שהחיים מושכים אותו. יכול להיות שאני נסחף לגמרי, רובנו עדיין גרים בקרית ביאליק, חלק יצביעו בעד בן-גלים, חלק יצביעו בעד וורטהיים ובטח מישהו יצביע לאורה ז'ק. אבל דבר אחד בטוח, מבחינתי, היום הכל מתחיל להשתנות.