זה לא קל כל כך. זה כיף החומר שאנחנו לומדות (הייתי מוותרת על "שאנחנו לומדות" אם זה לא היה נשמע כאילו זה בא מאצבעותיו ונחיריו של קראק-אדיקט), אבל קשה להתרכז עם חמש שעות שינה בלילה, כמה שעות לימודים רצופות (או לחליפין: הפסקה של חמש דק' בין לבין) ובלי קפה.

באחד מהימים האחרונים ניסיתי לתקן פדיחה של עצמי. זה משהו שאני מנסה לעשות כבר זמן מה ועכשיו התברר ככישלון מוחץ. עדיף לי לזכור את הפדיחות שלי as is ולא לגרוע אותן עם הסברים לסובבים. זה משהו שאזכור עוד הרבה זמן. וזה יביך אותי כל פעם מחדש.

כל

פעם

מחדש.

ומילא, אם הייתה לי איזו חלקת קבר יפה לשכב בה בכל פעם כשהייתי נזכרת באחת מהפדיחות בארכיון הפדיחות שלי, הראש שלי היה מניח לי להתאבל בשקט. אבל אין לי, זה בהחלט ממש לא המצב. אני אזכור אותן לנצח ולא יהיה לי איפה לקבור את עצמי.

כל

פעם

מחדש.

כן.

וזה חסר היגיון לחלוטין, אני יודעת. אלו דברים שקורים לכולם. אבל העניין הוא, שהראש שלי מניח לי לשכוח את זה, הוא נותן ללב שלי לדפוק כמו מזדיין עם הרבה מאד ניסיון, הפנים יאדימו, הגוף ירעד, כל מה שיהיה לי בראש זה BLANK ויהיה לי ממש חם. כמו לחודש אוגוסט.

לא מתפקדת.

ואני מדברת על זה הרבה מידי. זה כבר ממש מתחיל להמאס.

מאז הגיוס זה אפילו כבר לא עובד ככה. ברגע שמתקילים אותי, כשאני צריכה לדבר מול אנשים, מערכת העצבים שלי מחליטה למנוע מעצמה את מצב חוסר-השליטה הלא נעים הזה, אז היא מתחילה להתנכל לתעלות הבכי. "כן, תבכי כבר כונפה".

ואז, כשאני מנסה להירגע, אני צריכה להתחיל לריב עם עצמי. אם כדאי לי להרגיע אותי בנעם או בהשלטת אימה.

משם אני כבר לא ממש שומעת על מה מדברים.

אני בשיא הרצינות שוקלת להתחיל בטיפול תרופתי לדבר הזה. זה מפריע לי. זה כבר ממש, אבל ממש מפריע לי.

-שקד-

חוץ מזה הכל טוב אבל.