אז כמו שציינתי בפוסט הקודם, אני מעט חולה (חולה בקטע של - הדבקתי לפחות חצי מהפלוגה ואני החובשת, אני לא אמורה לעשות את זה). זה אומר שכמות המזון שעבר בגוף שלי עיכול כימי ומכאני הוא לא רב. במקרה-במקרה-במקרה, אמא של דניאל החבר היא אחת הרופאות הכי טובות בעולם בערך (אם נעזוב לרגע את העובדה שהיא אישה מקסימה ומוערכת ללא ספק), סומכת עליה עם חיי.

וזו הסיבה שאני נראית כרגע ככה:

יש לי מחטים כמעט על כל פלג הגוף העליון, שזה פוטוגני להחריד, אני יודעת.

ועכשיו לסיפור הפוני: חודש שעבר הגעתי לחיל, יחידה ופלוגה חדשים (שוב ענייני צבא! יהההה. די אבל). הגעתי ישר להשתלמות שלהם, אז עשיתי איתם סיור של שלושה ימים באזור הכינרת. והנה הרגע לו חיכינו (אני חיכיתי, בסדר): ביום השלישי, צמח לו פוני, משום מקום! מה! אני יודעת!! הוא פתאום הופיע משום מקום, בין לילה!! כאילו אני שקד עם פוני כמו ששמשון עם קרחת, מה תגידו על זה.

ללא כל קשר מובהק:

אם יש לכם אינפורמציה רפואית למסור לי, מעין "טיפול תומך" (כמו תרופות סבתא, רק פחות חארטה), שלא כולל תרופות, לכל מיני מקרים, שתפו אותי, תמיד שמחה ללמוד דברים חדשים שואפת להיות החובשת הכי טובה שאני יכולה להיות אז בא לכם תודהההעאה.

וזה היה מעבר קיצוני בין שורה עם הרבה יותר מידי פסיקים ושורה בלי פסיקים בכלל.

אז ברוס וויליס הוא אסטרונאוט, והוא בדיוק עכשיו סיים לבצע משימת התאבדות ומת. גם סטיב בושמי ובן אפלק הם אסטרונאוטים רק שהם לא מתו.

קיבלתי מצלמה אנלוגית-קנדית (♥) ליום ההולדת (FUN-FACT: שבוע הבא אהיה בת 19). עכשיו רק נותר לברר אם ניתן בכלל לצלם במשך שמונה שעות עם היפהפיה הזו (אני יודעת שהיא אנלוגית ושטכנית זה אמור להיות אפשרי, אבל לא נראה כאילו יש איזשהו כפתור - קסם שעושה את זה).

תנסו רגע להיות חייבים להשתעל ולא להשתעל בכל זאת. רק תנסו.

אוהבת את הקטע הזה שהוט שחררו ערוצים-שבדרך-כלל-בתשלום לחגים. ממש פנאן לי. והנה ריצ'רד גיר עם איזו יפהפיה.

-שקד-

לישון לישון לישון לישון לישון לישון