היום לפני חמש שנים פתחתי בלוג. איזה הזוי, אני כותבת כאן חמש שנים. חמש שנים בהן הנצחתי את הקיום שלי ("הנצחתי", כמה דפים ברשת, מי יודע מה יכול לקרות להם בנצח זמן).
זה הזוי לי בעיקר כי חמש שנים היו היעד הראשוני שלי כאן (אמא תהיה גאה בי). ולמרות זאת לא תכננתי לרשום שום דבר מיוחד. כלומר, חשבתי על זה, אבל לא עלו לי רעיונות. סוג של אובר-הצפה.

התחלתי כאן אחרת. מביך, אבל התחלתי לכתוב כאן בגלל אחרים, אני היחידה שנשארה, חלוצה שכמותי. עברתי המון במהלך השנים שכתבתי כאן, הרוב גם תועד (עברתי המון, אבל לא בסדר גודל של אישה בת שבעים, או בחורה שנאנסה, לא נגזים).

נורא מרגש אותי שהגעתי ליעד הראשוני, על אף שאני יודעת שלא ישלחו זיקוקים לשמים, או יונים לבנות. זה באמת מאורע משמח עבורי. גם אם כמעט ואין לי חברים ישראבלוגרים, ואני לא מרגישה כאילו אני חלק ממשפחה גדולה ומאושרת, זה עדיין מדהים בעיניי שאני כותבת כאן כבר לא אחת, לא שתיים, אלא חמש(!) שנים.

השתנה הרבה, חלק בזכות הבלוג, חלק בזכות הזמן. משעשע שרשמתי ברשימת "ובכן" להגיע לכאן בלבוש חגיגי ואני על מדי ב' ברגע זה ממש.

במבעבר חד, אודות קטנטן לבלוג.

רזומה הישגי:

במהלך חמשת השנים האחרונות, לא היו לי הישגים כל כך מרשימים כבלוגרית, בעיקר כי לא היו לי שאיפות להצליח כבלוגרית. המטרה העיקרית שלי כאן הייתה לכתוב ולהנציח זכרונות.

ובכל זאת, כן היו לי כמה הישגים כבלוגרית.

בנוסף, קיבלתי כמה וכמה כרטיסים לסרטים דרך ישראבלוג, חלק דרך כתיבה וחלק דרך זריזות (בואו נראה: 500 ימים עם סאמר, 9, גוף מארח, בני הנפילים, כרוניקה בזמן אמת ואם אני לא טועה גם היו כמה כרטיסים חופשיים)  

וגם ספר או שניים על סיפורים שכתבתי.

רזומה צנוע.

סטטיסטיקה מספרית: 25,796 כניסות סה"כ נכון לעכשיו, 583 פוסטים (4 אחרי הפוסט הזה), מתוכם 17 טיוטות (אוי, זה נורא), 7 מנויים, 17 קוראים קבועים (עם בלוג).

קשרים בישראבלוג:

הכרתי הרבה מאד בלוגרים במהלך השנים, עם כמה מהם הקשר הפך להדוק יותר, עם חלק היה רופף עוד מההתחלה. בסופו של דבר עם כולם נותק הקשר (אוקיי, פרט לשלושה, אחד כבר לא בלוגר, השניה בטח תקרא את זה, מעבר לתגובות אחת אצל השנייה לא החלפנו מילים שלא בבלוג והשלישי הוא בחור ממש מעצבן ובהתחלה, כשרשמתי את הפסקה הזו לא חשבתי על להכליל אותו כקשר).

ישראבלוג היוותה במה עבורי, להכל. בלי לבלבל יותר מידי את השכל, תרשו לי להגיד תודה על זה, זה לא מובן מאליו בשבילי.

פעם נוספת,

-שקד-

היעד הבא: 10 שנים!

התחלתי לכתוב את הפוסט בתאריך ובשעה שמצויינים בתחתית הפוסט, אבל המשכתי לכתוב את מרבית הפוסט, ופרסמתי ב30/10/2013 ב13:58.

כבר כמה ימים שאני מנסה לכתוב כאן פוסטים וכל מה שאני רושמת נראה לי טיפשי. אני אפילו עוברת על חוקים אישיים שלי ומוחקת את המילים שלי מארכיון הפוסטים. זה מטמטם, שום דבר לא ראוי יותר לפרסום. רציתי לכתוב על סוגיית מריאט וסניה, אבל אם הייתי קוראת מהצד בטח הייתי חושבת לעצמי 'אם הפוסטמה לא רוצה לראות שלא תראה, אז מה אם היא יכולה. זה גם לא צריך לעניין אותה אם הויכוח שלהם משפיע או לא משפיע על ישראבלוגרים צעירים. טיפשה. הלאה!'.

ניסיתי גם לכתוב על מה שקרה הבוקר ועל איך שזה גרם לי להרגיש אבל ברגע שסיימתי את השורה הראשונה לא מצאתי מילים שימשיכו אותה. אני פשוט לא בנאדם של השתפכויות.

היה לי בוקר קצת רע, אבל היום הלך והשתפר. ובישב"ס גם אקבל שוקולד, שזה נחמד (אין לכם מושג כמה זה חסר לי כאן).

אין לי הרבה מה לעשות כאן (לא שזה רע, כולם כמעט בריאים), אז נותנים לי עבודות גזירה, שזה ממש כיף אתם לא תאמינו כמה כיף זה לגזור ניירות בחיי למה זה לא היה תחביב שלי עד עכשיו איזה מפגרת אני שלא גזרתי כל כך הרבה לפני כן מהההההההההההההההההה

למה אנשים לא חולים מספיק?

הבוקר הייתה לי מישהי שטענה שכנראה יש לה נפילות לחץ דם (רופאים חקרו בעבר ולא היו ממצאים), נתתי לה את הפתרון הכי קל: לשתות מים. והרבה. שתשתה כמו גמל גמל גמל, תשתה כמו גמל.

גמל.

ג

מ

ל.

אני שמחה שדניאל חוזר מחר בבוקר, מסתבר שגם מותר לו לבקר כאן כי אני סגל. כיף להיות סגל, חברים. תהיו סגל.

אתם יודעים מה אני ממש שונאת? את הקטע הזה, שהמרפאה שלי ממוקמת ממש ליד מרפאת שיניים (כאילו, חדר מאחורי כבר יש כסא ממוכשר), שזה כשלעצמו לא ממש מפריע לי. אבל העניין הזה, שכשמנקים את המרפאה הזו, והמנקות חושבות שיש להן לגיטמציה לזרוק לי כוסות סביעור לתוך פח המחטים. זה פח שפאקינג נועד למחטים אחותי. לא לסביעור. למעשה, זה רק גורם למקום להסריח, כי מחט עם דם+סביעור=מחט נקיה וסרחון לא יאומן.

כלומר, זה קרה רק פעם אחת אבל מאז אני לא ממש זוכרת לארגן סביעור כל תחילת שבוע (אני צריכה כוס מתכת שנועדה למד חום). חדל, חדל שקד חדל. תפסיקי. זה לא מעניין אפילו אותך, הש.

סתמי

היום בבוקר האזנתי לאלבום ממש מגניב, הכנסתי אותו לרשימה של האלבומים שהייתי רוצה לקנות וכנראה שכחתי לשמור אז עכשיו אני לא זוכרת איזה אלבום זה היה (או של מי). כעאםרןחכהךלחאני יודעתתתת! היסטוריה! מקווה שלא נברתי יותר מידי ביוטיוב היום!

טוב מצאתי, עכשיו אני רגועה.

לפעמים אני כמו ד"ר האוס, רק בלי הסמכות, התואר והידע (מישהו פעם טען שהעבודה שלי דומה לשל ד"ר האוס וזה העביר בי התרגשות).

דיברתי אתמול עם גברת נחמדה בטלפון, בנוגע למסלול הלימודי שאני רוצה להתחיל, בין השאר היא אמרה שהיא שוחחה עם הרבה אנשים במהלך היום ואני הייתי הכי מגובשת. זה חימם את לבי, אף על פי שזו לא הייתה מחמאה, שלא לדבר על אחת מכוונת.

אני רואה שהשתפכתי פה די הרבה, אז אנסה לתאר את מה שקרה הבוקר בפועל ומה שקרה בעקבות זה לקרבי ההיפותטיים:

התעוררתי הבוקר בעצלתיים, התארגנתי ממש לאט, בין לבין נכנסה המפקדת (ושותפתי לחדר) לצורך עיסוקים אישיים שלה. ברכנו בבוקר טוב חביב והיא הציעה לי לבוא למשרדים כי עושים שיעור למפקדים. לא בדיוק ידעתי על מה יהיה השיעור אבל מראש חשבתי שלא בא לי לבוא הפעם.
גם לאחר שסיימתי להתארגן פשוט ישבתי והדלקתי את סקווישי (אי אפשר להתייחס ברצינות לפוסט שכולל בתוכו את המילה "סקווישי"), התיישבתי על הרצפה ופתרתי לי מולטי-גרידלר ב35 חלקים (בכל זאת, אין לי מסדר חובש בקרוב). אחרי כמה דקות התקשרה אליי המ"מ בכעס ושאלה מה זה צריך להיות שאני עוד לא במשרדים ולאחר מכן פשוט קבעה לי שעה קבועה בבקרים שבה עליי להופיע במשרדים. כשהגעתי לשם הם ישבו על כסאות במעגל, כל אחד החזיק במספר מסויים של רצועות בריסטולים ועליהם כתובות כל מיני תשובות, ברוסית ועברית, לשאלה "מהו יהודי?". אמרו לי "בואי תצטרפי", אמרתי סבבה, למה לא. התיישבתי והקשבתי.

הרוב שמו את הרצועה שעליה היה כתוב "אמא יהודיה" בראש ואחריה, כל אחד בסדר אחר, "שומר מסורת", "מכיר את המסורת", "מקיים מצוות" וכו'. חלק שמו "מרגיש יהודי", ערבבובים כמו "התגייר ומקיים מצוות" ו"אבא יהודי".

בסוף הסבב לא ממש נתנו לי הזדמנות. כולם סביבי היו חרדים שומרי מסורת ומקיימי מצוות, לא ממש הצלחתי להשחיל מילה. היה אחד שגם ציין את היהדות כלאום (מה שממש קסם לי), אבל הוא הוסיף גם שאם אתה יהודי שמקיים מצוות (באמונה שזה היעוד של העם היהודי) אתה יהודי טוב יותר (קצת פחות קסום).

עכשיו, בגלל ששם לא הייתה לי ממש במה, וכאן יש לי, הרשו לי להציג את דעתי.

נתייחס לשאלה, "מהו יהודי?". הניסוח שלה לא מתאים לתשובות, או לחליפין התשובות לא מתאימות לניסוח. יהודי הוא אדם, אחרי שעבר מיון חברתי-תרבותי (לאורך דורות, כמובן).

נשנה את הנוסח: "מהי יהדות?" נוסיף "עבורי" מאחר ויהדות נתפשת כמשהו אינדיבידואלי כיום.

יהדות היא שני דברים: לאום ודת. למעשה, אנחנו המדינה היחידה שלוקחת מושג אחד וקוראת על שמו גם ללאום שלה וגם לדת שלה. יהודי בהגדרה, הוא אדם שאמא שלו יהודיה, סה-טו.

לא משנה אם אתה שומר מסורת, מכיר את ההיסטוריה של היהדות, מקיים את המצוות, אם אבא שלך יהודי או לא, אם אתה מרגיש יהודי או לא, אם אתה נמצא בקרב הקהילה היהודית, כל עוד אמא שלך לא יהודיה, לא תתפש כיהודי. האם זה נאמר היום? נאמר. נאמר בתוספת שזה ככה כדי שתהיה המשכיות ליהדות, כדי למנוע התבוללות וכדומה. הגיוני עד כאן.

מה שלא ציינו זה שאם אתה אתאיסט, או לא מכיר שום דבר שקשור ביהדות, ואמא שלך יהודיה, אתה עדיין נחשב יהודי בעיני ההלכה.

אמי יהודיה, אני שומרת מסורת רק חלקית, לא מקיימת מצוות ואני יודעת את ההיסטוריה של היהדות ברמה הבסיסית. לא מתפללת ולא שומרת כשרות, למעשה גם לא מאמינה באלוהים. חיה אורח חיים חילוני לכל דבר. האם כל אלו הופכים אותי ליהודיה פחות? לא בעיניי.

-שקד-

אפילו די נמאס לי לכתוב על זה.