דן ישן מאחורי ובאוזניות שלו אני שומעת ג'ק ג'ונסון. האצבעות בדיוק התחילו להקליד פוסט (גבירותיי ורבותיי - המובן מאליו). בקרוב תגיע דחיית סיפוקים, היא תגיד לי שכדאי לי להתחיל ללמוד למועד ב'.
אני אקבל מאה, אגב.
כן.
חסר לי שלא.
בשבועיים האחרונים (סגרתי שבת וחג) חטפתי את געגועיי לישראבלוג וקהילתה. עסקאות החזרת שבויים יתקבלו בברכה, בחיי.
באשר לסגירות המעניינות שקיבלתי, אסגור שוב שבת בשבוע הבא.
די בטוחה שכבר כתבתי את זה בעבר, צ'וקומוקו3 לא מאפשר לי לקרוא תגובות, הוא כן מסוגל לומר לי את מספרן, אבל לא את תוכנן.
אחותי מתחתנת עוד פחות מחודש.
היא גם בהיריון.
עם תאומים.
זו בשורה שקיבלתי באותה השעה, ביום ההוא בטירונות, בו דיברו איתנו על נהיגה בשכרות. השאלה הנשאלת ביותר היא "בת כמה היא??" ואני לא מבינה מה מעניין בגילה של אחותי כששומעים היריון וחתונה. זו אינפורמציה כל כך טפלה. מה יעזור גיל בכלל מה
הפיוזים שלי קצרים, שמתי לב. דברים טיפשיים מעצבנים אותי בצבא. אני נהיית טיפוס במלעיל.
אפרופו החתונה של אחותי, החלטתי שאני ממש רוצה לשיר בחתונה שלה. זה יותר בשבילה מבשבילי, אבל זה גם בשביל לנסות להתגבר על החרדה המזדיינת שלי. שאיכשהו בצה"ל אני נותנת לה להגדיר אותי. היא לא הפריעה לתפקוד שלי עד הגיוס.
נמאס לי לבכות. זה היה בסדר בהתחלה, אבל זה כבר ממש מתחיל לעלות לי על העצבים, כל ההתבכיינות הזו והחסר הבולט הזה בשליטה עצמית, ולו בשמץ ממנה.
זה מעצבן תחת אבל ממש.
דבר מאד בולט בצבא הוא שיחות על דברים שהם יום יומיים - כמו קקי.
מה שכן, אני מצליחה לשיר בפני אנשים. הפתעתי את עצמי, כי אפילו חברי הקרובים ביותר לא שמעו אותי שרה מעולם. משהו בזה תמיד הלחיץ לי את החיים, אבל עכשיו כל הבה"ד יודע איך אני שרה.
-שקד
-
...יה יווווווווווווווווווו
יו ויל בי לה-האעהבד...