אני לא זוכרת את שם המשחק ממנו לקוח השם, הנאמר בצורה שבה נכתב, בכותרת (וכאן בדיוק נשאלת השאלה "אבל שקדדדדדד, למה שלא תלכי ותשאלי? תבררי? מ ש ה ו" לא בא לי לכו מכאן). לא רלוונטי גם. 

אז לא זכור לי אם רשמתי או לא, אבל אני כושלת תחת בקורס הזה. כולן כביכול יקבלו תולעת ורק מי אם לא שפחתכם הנאמנה מוטלת בספק. אם אתם אי שם בדרום, עזה וסביבתה, תדעו שאין באמת מי ששומר עליכם (נכון מאד, הקורס השברירי שלי יצא להגנת שטחים. וכן, דווקא שם). אבל בלי לחץ.

יודעים מה מעצבן? טיפשות ממני יקבלו סיכה על בטוח. יודעים מה עוד יותר מעצבן? אני בספק.

אז בין חרישה לחרישה אני קוראת ספר שהשאלתי כאן מצה"ל, הוא נקרא צילום פיות, תורגם נפלא אם תשאלו אותי. העלילה, עם זאת, תמוהה בעיניי. מסופר בספר על צלם אמריקאי שהגיע אליו לסטודיו, ביום בהיר אחד, איזה שוטר אנגלי, די מה שנקרא "טיפוס" (במלעיל). השוטר טוען שבידיו תצלומים המתעדים פיות. לא משנה. תמוה.

על כל פנים, תקופת ההסתגלות שלי למסגרת הצבאית פחות או יותר תמה, כבר מרגיש קל יותר כל העניין. מקווה שזה ישאר ככה גם לאחר שאעבור מהבה"ד. בימים האחרונים אני מרגישה שהאופי המלבב שלי חוזר אליי ומעיף לעזאזל את האופי המגעיל והפחדן שאיכשהו יצרתי לי כאן כמעין מנגנון הגנה נפשי כזה או אחר. אני יכולה בלעדיו.

אני רעבה.

היו הרבה יותר מידי אנשים בחדר האוכל ואני הייתי הרבה יותר מידי לבד.

רציתי שוקולד מוקדם יותר היום. כל כך רציתי שטרחתי לעלות על מדים ויצאתי לשק"ם למרות הספק אם הוא פתוח בכלל. הוא כמובן היה סגור כי השק"מיסטים חפשנים תחת, והחלביה כמובן תמיד פתוחה כי המוכרים שם נחמדים ולא חיילים. כשנכנסתי וראיתי את הנוף המוכר, העיבוד הזריז במח גרם לי לתהות אם עליי לבצע אחורה-פנה ולקוות שיפול עליי שוקולד מהשמיים. העיבוד כנראה היה איטי מידי כי כבר מצאתי את עצמי בפנים כשנחמד המוכרים בחלביה כבר קלט את קיומי. הדברים היחידים שכוללים שוקולד בחלביה הם עוגיה. אז כמובן ששאלתי "...האייס-וניל מוכן?" "בטח, את רוצה?" "כן." בלי לשאול אם קטן או גדול, מיד ניגש למלא כוס פלסטיק גדולה. לצד החלביה ישבו כמה בנות, אחת מהן בהתה לי בחיים.

"ועוגיית שוקולד אחת." כולי מבסוטה מעצמי. ראיתי שהגיש לי כוס אייס וניל גדולה מהרגיל, לכן שאלתי אם בזה מדובר. הוא שאל בהיסוס אם ביקשתי קטן או גדול. בצער רב השבתי שהייתי מעוניינת בכוס קטנה יותר. הוא אמר "בסדר, עליי" ויצאתי משם מבסוטה כפליים.

זהו, אין פואנטה לסיפור. התגעגעתי לכתיבה והעוגיה הייתה טעימה כמו החיים.

-שקד-

נימוכה כזו, נו.

יש לנו יציאה קורסית לבירה. מסתבר שלתת עדיפות למועדי ב' על פני ציון בינוני זה לא צעד חכם במיוחד. העבירו אותי על זה מבחן פנימי, עיוני ומעשי. לא עברתי אותו ועל זה העבירו אותי גם מבחן חיצוני, גם בו כשלתי. יאמר לזכותי שנכשלתי מהלחץ ולא מחוסר ידע. קשה לחשוב צלול כשהמשפט "את תקבלי על זה ציון" מסתיר לי את הידע הקיים.

אתמול הייתי אמורה לעבור מטווחים (הגנ"שים), אבל זה לא קרה בגלל שהייתי צריכה לראות ממ"ג מקליד חמש דקות עם שתי אצבעות בלבד. זה היה ממש חמוד.

הייתי סימן שאלה גם לפני רבע שעה, על הסיור הקורסי לירושלים, אבל ביקשתי יפה שידחו את הממ"גוש לשבוע הבא וכך עשו. לפעמים אני ממש, אבל באמת באמת באמת, אוהבת את הסגל שלי. 3>

על כל פנים, אני בהשתדלות מתמדת לא לירות בעצמי על שטויות.

החלטתי שאת הסופ"ש הקרוב כן אמצה ולא אשמין מנחת מול הטלויזיה, או אלך רק לקולנוע (גם קולנוע, לא רק). אני אמצא את עצמי בקלבת שבת! ואני אוכל קליק קורנפלקס וכריות עם חלב!

והומפרייז בנירוונה, למרות שכבר עשיתי את זה בסופ"שים האחרונים שבהם יצאתי.

בכל זאת, סגרתי עכשיו שבת ושבוע הבא אסגור שוב. 

צה"ל הזה משתלט לי על הבלוגגגגגג

אני מכינה רשימה של דברים כי בא לי ואתם לא תגידו לי "לא, אל" וביי.

נסיעה נעימה לכולנו, חג חמישי שמח וסופ"ש מגניב.

-שקד-

שוב כותל, לא תעבור שנה בלי שאהיה בכותל. מה נסגר מה.