התואר שלך הוא פרופסור. כן, פרופסור צבע. יש לך פרופסורת-חיים לצבע וגוון. תלמידיך הססגוניים באים אחת לחודש להרצאה על צבע.

צבעים הם התשוקה שלך, האהבה הממומשת והנדירה שלך. הם רודפים אותך בכל מקום אליו אתה הולך, מכנים אותך בשמות מגוונים ומעריצים אותך על הידע הנרחב שלך בהם.

פעם בכמה זמן, מגיע צבע קצת שונה, בזמן קצת שונה, לכיתת ההרצאות שלך. צבוע, כך אומרים. אף פעם לא תוכל לראותו באמת. אין זו אשמתו כלל וכלל, זהו צבעו. צבעים אחרים ידמו כמעט בסדר לעומתו, הם בצבע שלהם, ככה הם נראים תמיד. אבל השחור, הוא אף פעם לא שחור באמת. כשהאורות דולקים, הוא אפור ומדוכא.

"אף אחד לא רואה אותי באמת," הוא אומר לפרופסור צבע. "אף פעם לא אוכל להיות אני ליד כולם. וכשאוכל, לא יראו אותי. לא מכירים אותי, פרופסור."

כאשר אייזיק ניוטון המציא את הנורה, רוב השחור בעולם התבהר ולפתע אבולוציית-השחור החלה במהפכתה. על אף שהייתה חדגונית בימים עברו, הנורה האירה את עיני כולם. כולם שמחו על בואה, פרט לשחור. מדוע זאת, אתם שואלים? האם עיני השחור לא אורו גם כן? שאלה כמעט שאלתית. נתייחס אל שני חלקיה בנפרד. בהגדרת השחור, כן, עיניו אורו גם כן, ראה השחור את כלל הגוונים. אך האם ניתן לכנותו שחור כשאינו נראה שחור? האם ניתן לכנותו שחור על אף שאיננו יכולים לראות את צבעו האמיתי ללא הנורה?

השחור הפך אפור עם השנים, דבר שפתח בשנאת צבעים, אחד את רעהו. שחור לא נקרא עוד בשמו, כינו אותו בשם כללי, שיועד לכלל השחורים. "צבוע", "אתה לא באמת אתה!" הם קראו, וכתגובה הוא שתק בהסכמה. זה לא הצבע האמיתי שלי, חשב.

אבל אתה, פרופסור, הוגה התכסיסים, אשף באחיזת עיניים רב גונית, אולי אתה תוכל למצוא פתרון לצביעות שאייזיק ניוטון פקח את עינינו אליה.

וכך הוחלט, שמעתה את הרצאותיך תעביר בגיוון יחסי; בהעדר יחידך, אשר אהבת, בהעדר צבע, פרט לשחור.

את הרצאותיך, לטובת השחור, תעביר בחושך, בו נקודות הצבע היחידות שתראה, שכולם יראו, יהיו לחמיות.

-שקד-

זה לא שחור אמיתי עד שמכבים את האורות.

אז כמו שציינתי בפוסט הקודם, אני מעט חולה (חולה בקטע של - הדבקתי לפחות חצי מהפלוגה ואני החובשת, אני לא אמורה לעשות את זה). זה אומר שכמות המזון שעבר בגוף שלי עיכול כימי ומכאני הוא לא רב. במקרה-במקרה-במקרה, אמא של דניאל החבר היא אחת הרופאות הכי טובות בעולם בערך (אם נעזוב לרגע את העובדה שהיא אישה מקסימה ומוערכת ללא ספק), סומכת עליה עם חיי.

וזו הסיבה שאני נראית כרגע ככה:

יש לי מחטים כמעט על כל פלג הגוף העליון, שזה פוטוגני להחריד, אני יודעת.

ועכשיו לסיפור הפוני: חודש שעבר הגעתי לחיל, יחידה ופלוגה חדשים (שוב ענייני צבא! יהההה. די אבל). הגעתי ישר להשתלמות שלהם, אז עשיתי איתם סיור של שלושה ימים באזור הכינרת. והנה הרגע לו חיכינו (אני חיכיתי, בסדר): ביום השלישי, צמח לו פוני, משום מקום! מה! אני יודעת!! הוא פתאום הופיע משום מקום, בין לילה!! כאילו אני שקד עם פוני כמו ששמשון עם קרחת, מה תגידו על זה.

ללא כל קשר מובהק:

אם יש לכם אינפורמציה רפואית למסור לי, מעין "טיפול תומך" (כמו תרופות סבתא, רק פחות חארטה), שלא כולל תרופות, לכל מיני מקרים, שתפו אותי, תמיד שמחה ללמוד דברים חדשים שואפת להיות החובשת הכי טובה שאני יכולה להיות אז בא לכם תודהההעאה.

וזה היה מעבר קיצוני בין שורה עם הרבה יותר מידי פסיקים ושורה בלי פסיקים בכלל.

אז ברוס וויליס הוא אסטרונאוט, והוא בדיוק עכשיו סיים לבצע משימת התאבדות ומת. גם סטיב בושמי ובן אפלק הם אסטרונאוטים רק שהם לא מתו.

קיבלתי מצלמה אנלוגית-קנדית (♥) ליום ההולדת (FUN-FACT: שבוע הבא אהיה בת 19). עכשיו רק נותר לברר אם ניתן בכלל לצלם במשך שמונה שעות עם היפהפיה הזו (אני יודעת שהיא אנלוגית ושטכנית זה אמור להיות אפשרי, אבל לא נראה כאילו יש איזשהו כפתור - קסם שעושה את זה).

תנסו רגע להיות חייבים להשתעל ולא להשתעל בכל זאת. רק תנסו.

אוהבת את הקטע הזה שהוט שחררו ערוצים-שבדרך-כלל-בתשלום לחגים. ממש פנאן לי. והנה ריצ'רד גיר עם איזו יפהפיה.

-שקד-

לישון לישון לישון לישון לישון לישון