אז אני פה, מסתבר.

שוב.

הרבה דברים רצים ואין לי ממש את הזמן להכנס לפוזת כתיבה,

למרות שאני מוצאת את עצמי מסדרת את החדר וחושבת "זה, היום אני נכנסת לבלוג וכותבת שם ככה וככה" ואז באים רעיונות מצוינים.

אבל כמו שוודאי הבנתם ההחלטה הזאת אל בדיוק מימשה את עצמה.

יש לי חלומות כל כך גדולים, אבל המציאות מורידה אותם לרצפה, וכך גם הפנים שלי.

אני מוצאת את עצמי מחייכת בצורה כל כך מזויפת, אבל אולי זה בעצם עדיף ככה. לפחות לא להפסיק לגמרי.

מצד שני [או אולי בכלל שלישי] אני מרגישה כל כך נורא. אני כל כך כל כך רוצה להיות שמחה עם עצמי. להגשים את עצמי, עד כמה קיטש שזה נשמע. אני רוצה לעשות מוזיקה בגדול.

אבל כל כך מפחדת מכשלונות, אולי גם מעבודה קשה.

אני רוצה לשיר בקול גדול

ושכולם ישמעו את זה

ואויל זה כל כך נורא אבל מה שמעסיק אותי זה בעיקר מה יחשבו עליי.

קשה לי להביע את כל מה שעבר עליי בחודש, ואולי אף יותר מאז שהייתי פה לאחרונה.

זה כנראה הפוסט המבולגן ביותר שכתבתי כאן.

ואני גם לא מרגישה ממש משוחררת.

אני לא מרוצה מכלום מעצמי, וזה  הגרוע ביותר. אני פאקינג חושבת רק על אם יאהבו אותי או לא. אני מתאימה את עצמי לשאר, וזה הנורא היותר, לי.

אולי זה הגיל, או המחזור. או אני לא יודעת מה.

הראש שלי מתופצץ. אני רוצה משהו אחר אני רוצה להיות אני, אבל עם זאת מרשה לעצמי להגיד שאני רוצה להיות אני אחרת. אם יש כזה דבר בכלל.

ואולי אני צריכה להפסיק לשמוע מוזיקה, זה קצת כמו לדרוך לעצמי על הפצעים.

נורא.

ואני כל כך כל כך רוצה

רוצה רוצה רוצה

שזה נורא נורא נורא

וכלום עוד לא קרה

עדו לא קרה.

ונשבר לי כבר הלב

מרוב להתאכזב

שיש עוד כל כך הרבה שעבר

והזמן יגמר

והלב יישבר

וכל שאני רוצה

זה רק עוד אהבה

וגם אם אין לי כלום

וגם אם יש הכל

איפשהו בלב

ממשיכה להתאהב

בלא ידוע, הנורא.

וזה נורא.

נורא נורא נורא.

כי כל כך הרבה עוד לא אמרתי

וכל כך הרבה לא באמת הדחקתי.

ויש עוד כל כך הרבה בחוץ,

ואני לא יודעת כלום.

שזה נורא

נורא נורא נורא.

עוד יומיים אני בת 14. אני מפחדת שהזמן יעבור ואני לא אשיג עם עצמי כלום.

אני יודעת שאני עוד צעירה וזה מפגר.

אבל..

זה הגיל שצריך להתחיל?

מייחלת לשינוי המפורסם מכל פוסט ופוסט.

אור

נ.ב.

בטח יש טונה שגיאות הקלדה, אין לי כח לבדוק, כתבתי בשטף.