זה היה אחד מאותם הרגעים.

שידו נגעה בידי, ועבר בין מין זרם כזה, מחשמל.

הוא הסתכל עליי, חיכה שנייה או שתיים, וחייך.

חיוך קטן כזה, נוטה קצת שמאלה, וחושף את הלמטה של שתי השיניים הקדמיות העליונות שלו."מה זה היה?" שאל. צחקתי קצת, וחייכתי אליו.

העברתי את אצבעותי בשיערו הסבוך והוא חייך עוד קצת. הפעם גם האף נטה קצת הצדה. חייכתי חזרה. הוא אחז במפרק ידי והוריד אותה לאט לאט עד לגובה צווארי, ועזב. היד נפלה, ועיניי נשארו מהופנטות למראהו. יפה כ"כ. מין יופי נוקשה אך שובב. מושלם. "את רוצה להגיד לי משהו, את לא אומרת" הפסיק עם המבט הזה. "לא כלום" עניתי. נלחצת לרגע "אל תשקרי לי. אני יודע שאת משקרת." הפסיק לחייך. "אני לא-" מבטו נהיה קר. ופניו נטו מטה "תפסיק. זה מפחיד אותי, אתה יודע" "אל תפחדי" חייך, שוב. אך הפעם חיוכו היה טבול ברשע "אם תגידי אני מבטיח שאתן לך חיבוק ארוך ונעים. ארוך, ונעים" הדגיש כל מילה. הסתכלתי לכיוון שעון הזהב שעל גב ידי, ברמז גדול "אני צריכה ללכת. יש לי-" עיניו אמרו הכל. לא יכולתי ללכת, לנוע, או לנשום. הכל התערפל ורק רציתי לא להיות שם. הראש הסתחרר. איך הכל השתנה כל כך מהר. זה היה ברגע אחד. לא רציתי שיידע. לא הכל, לא עכשיו, לא כרגע. הוא לא מוכן לזה, וגם אני לא. ברגע אחד התאהבתי בו עד מוות, וברגע השני נפחדתי עד רעד. הכל מבולגן.

החלטתי להתחיל סיפור שהרעיון שלו התחיל כשחזרתי הביתה באוטובוס מבי"ס, מתי שיש הכי הרבה זמן לחשוב. הוא יושב לי בראש, האמת שהרעיון העיקרי קצת מעורפל, אבל אני יודעת מה תהיה הדרך. מקווה לקהל, לתגובות. זה משהו אחר שאני כותבת.. אם אהבתם תשארו ותגיבו, זה יהיה סיפור בהמשכים כנראה.

אור.