ההתעמקות הזאת, החשיבה על הכל. זה עושה לי רע.

אז עכשיו אני בדכאון כזה, וזה החזיר אותי נורא ללבד של לפני כמה חודשים, שכבר שיכנעתי את עצמי שעבר.

אני לא מאמינה שאני אומרת את זה שוב,

הלוואי שלא הייתי כל כך לבד.

הלוואי שהייתה לי החבורה של הבנות הזאת, הבסט פרינדס.

מין בית כזה לחזור אליו, שתמיד כייף בו, ולא משעמם, ולא לבד.

אני רק רוצה למצוא את המקום שלי בעולם הזה,   הייעוד.

כמה דרמטי שזה נשמע.

גם לכם זה עושה פלאשבק? הלוואי שזה לא היה חוזר, ושלא יחזור עוד. די, שיעבוררר.