הלוואי שהייתי.

אני סתם דג קטן ששוחה עם הזרם,

עושה כל מה שהוא רואה שאחרים עושים.

מסתכל בקנאה על השונים, המיוחדים, אלא ששוחים לבד, בצד. בודדים או בקבוצות, אולי בזוגות,

וטוב להם.

מסתכל ומעריץ.

חולם על הרגע שבו יהיה לא את האומץ לשנות את כיוון השחייה, ולשחות כמו שהוא רוצה.

לאן שהוא רוצה, איך שהוא מאמין שנכון לו.

שלא מפחד מה הדגים האחרים יחשבו עליו.

הוא חולם ומייחל לרגע הזה כבר, אבל זה נשאר בגדר חלום.

אין לו את האומץ.

הוא יודע שהוא שווה משהו, אבל הוא לא מאמין בעצמו.

הרבה יותר נח להמשיך לשחות בלי לחשוב על- האם זה נכון לי?

לשחות לשחות לשחות לשחות.

אז היינו בצימר בגליל [המשפחה].

[ראינו סתם כזה, הרחבה של קיבוץ, אז נכנסנו לדירה לדגומא]

וכמובן שאני מתחילה לפנטז.

ששם [אני כמובן החלטתי שצריך לעבור] הכל יהיה יותר טוב, אני אתחיל מחדש, אמיתי.

אני מודעת לזה שאני מטומטמת, אבל אני בכל זאת רוצה להגיד:

אני רוצה לעבור לשם ואז הכל יהיה טוב, יהיה טוב.

נכון שזה לא ככה? אבל אני רוצה. כמו ילדה קטנה ומטומטמת מרוב תמימות.

הכל פסימי, נמאס לי מהחיים שלי ואני רוצה משהו אחר, אמיתי יותר.

אור.