כנראה שזה יותר כואב פעם בחודש
כנראה שזה אולי רק זה
כנראה שאני קצת מתחילה להבין את העומס
כנראה שזה אולי רק נראה.
ועוד שבוע עובר לו
הפעם עם קצת יותר שקט
מה קורה ראסמי בשטח
ותמיד עושה טוב כשהשמש בפתח.
לברוח למקומות האלה זה כמו להתאבל
לא שזה דבר רע
זה אפילו די עוזר
להשתדל.
יש את אותם רגעים קטנים שמחזיקים בנאדם
לא בהכרח לא לחזור אחורה
אולי קצת להיות יותר חזק
אולי קצת להשלים עם המרחק
הפיזי,הנפשי שקורא לו כמו הד מידי פעם
ומשאיר איתו קמצוץ של טעם.
זה מין מצב לא מוגדר
שהטוב עומד ומחכה
אבל גם הפחות טוב לא ממש מתחבא
וזה הכל בשיכנוע עצמי
של מה עושים מכאן והלאה
איך ממשיכים גם אם לא הכי בא לה
איך החיוך צריך להיות במקום הראשון
ואיך לא חושבים על זה לפני שהולכים לישון.
איך נתקעות לי המילים
ברגעים הכי חשובים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
