"אז לקחתי אותך מהמועדון ההוא.. זה היה לפנות בוקר, לא היו כמעט מכוניות בכביש. בדיוק אמרת עוד אחד מהמשפטים השנונים שלך," הוא חייך, "וצחקנו כמו מטורפים, אני אפילו לא יודע למה..." החיוך ירד מפניו והוא שתק.
"תמשיך" ביקשתי.
"צחקנו ממש חזק והעיניים שלי לא היו על הכביש, ופתאום מצד שמאל משאית נסעה במהירות, הנהג איבד שליטה... הסתובבתי וראיתי את אורות המשאית, את צעקת ואז התעוררתי כאן. אבל אני התעוררתי כמה שעות אחרי זה, את התעוררת רק עכשיו, עברו כמעט 24 שעות, עכשיו חצות. טום שיגע את הרופא," הוא פלט צחקוק חלש, "היית צריכה לראות איך הוא דאג לך. כולנו דאגנו."
חייכתי למראה פניו. הדלת נפתחה והוא שיחרר את ידי במהירות. בחור בלונדיני נכנס בדלת והם סימנו משהו עם הראש אחד לשני.
"סיפרתי לה מה קרה אתמול, השאר השארתי לך..." הוא אמר לבחור הבלונדיני וטפח לו על הכתף קלות.
"תודה, דן" הוא ענה לו ודני יצא מהחדר.
"היי" הוא חייך ובצד שמאל של פיו התגלתה גומה גדולה.
"טום?" ניחשתי.
"את זוכרת?" הוא נראה מופתע לרגע ועינייו אורו.
"לא... פשוט, דני סיפר לי... אז חשבתי..." אמרתי בהיסוס.
"כן, אני יודע, מצטער." הוא התקרב למיטתי ונשען על המזרן עם ידיו.
"אין על מה" חייכתי קלות.
לרגע עבר בראשי הבזק אור וראיתי אותו ואותי מתנשקים. זה נראה היה כאילו אנחנו במסיבה, כנראה לפני התאונה. כיווצתי את גבותיי וזזתי באי נוחות והוא נבהל.
"הכל בסדר?" הוא החזיק בידי במהירות.
"כן, פשוט ראיתי... ז"א, נזכרתי לרגע... בנו. דני אמר לי שאנחנו חברים..." אמרתי, זה הרגיש מוזר להגיד את זה.
הוא רק חייך. נשכתי את שפתי התחתונה למראה הגומה שלו... החיוך שלו הרג אותי.
"הרופא אמר שרוב הסיכויים שתקומי עם שכחה, אבל זה יעבור תוך כמה זמן."
"כמה זמן?" שאלתי.
"זה אמור להיות רק כמה ימים. חוץ מזה יצאת כמעט בלי שריטה מהתאונה הזאת. גם דני בסדר, תודה לאל."
"אתם ממש חברים טובים אה?" אמרתי בחיוך.
"כמו אחים. את יודעת את זה. ז"א... עכשיו את לא זוכרת, אבל –" השתקתי אותו, "זה בסדר, הבנתי למה התכוונת. בכל מקרה, רואים עליכם" צחקתי.