נכנסנו לדירה מרוהטת, קטנה יחסית. בסלון עמד אח ועליו כל מיני תמונות ממוסגרות בגדלים שונים.
הסתכלתי ברפרוף על התמונות ונעצרתי על התמונה האמצעית.
"זה מהפעם הראשונה שלך בהופעה שלנו" טום עמד מאחוריי וצחק על הפרצופים המשוגעים שנראו בתמונה.
הסתובבתי אליו בחיוך והעברתי את ידי על הספה האדומה שעמדה ליד האח.
"תראי, היילי, לגבי הלילה..." הוא גירד בראשו במבוכה. "זאת אומרת, אנחנו בדרך כלל ישנים ביחד, אבל אם לא נוח לך אני אשן על הספה... –"
"ממש לא, אני בסדר" קטעתי אותו. "ג'קוזי?" אמרתי בעודי מעיפה מבט מאושר על חדר האמבטיה.
"כולו שלך" הוא צחק.
"Baby's coming back..." דני ודאגי נכנסו בפתאומיות לדירה, מנענעים בידם כאילו יש להם רעשנים ביד.
"איך לעזאזל נכנסתם?" טום שאל במבט מבולבל.
"אנחנו יודעים איפה אתה מחביא את המפתח, טימותי" דאגי אמר והקפיץ את גבותיו.
"טימותי, זה נשמע מוכר..." צחקתי והסתכלתי על דני שעדיין הסתובב בדירה, מנענע בידיו ומזמזם את המשך השיר לעצמו.
"כן, את התחלת לקרוא לי ככה ועכשיו גם הם." טום הסתכל על דאגי במבט מאשים.
"אתה פשוט נורא חמוד" דני התערב בשיחה וצבט לטום את הלחיים בחיוך.
"בנאדם!" הוא העיף לו את הידיים במהירות.
"מה?! ז... זהו זה, אנחנו לא מאהבים יותר." דני הסתובב בנשיות ואני ודאגי הסתכלנו על שניהם בסקרנות.
"אני הולך להארי!" הוא קרא ויצא מהדירה.
"לא, אל תעשה לי את זה... לא, דניבוי..." טום מלמל ביובש אחרי שדני טרק את הדלת והוא ודאגי התחילו להתפקע מצחוק.
"מאהבים?" שאלתי, מתאפקת לא לפרוץ בצחוק כמוהם. "אני ממש מקווה שאני אדפוק את הראש בקיר ואז יחזור לי הזיכרון, או.. משהו בסגנון של זה, זה נורא מתסכל לא לדעת בדיחות פרטיות!" אמרתי.
נראה כאילו הם התעלמו ממה שאמרתי, כי הם עדיין צחקו בצורה מוגזמת, כרגיל.
רגע, מאיפה אני זוכרת בכלל?

-
"...היית ממש שיכורה ודרכת עליו בטעות, ואז זחלת אחריו בערך שעה כי חשבת שהוא כועס עלייך" אני וטום ישבנו בסלון מול הטלוויזיה עם בירות ופופקורן והוא סיפר לי כל מיני מקרים מצחיקים שהיו, כדי שאולי אני אזכר.
אחרי שדאגי הואיל בטובו גם ללכת, טום נזכר להגיד לי שיש לנו חתול. מסתבר שהיו לי כמה... מאורעות איתו. די מביכות, אפשר להגיד.
אבל הוא הדבר הכי חמוד שראיתי ביקום, וקוראים לו מרווין. למרות שהשם נשמע קצת מוזר... כנראה טום בחר אותו.
"אני לא רוצה לדמיין את עצמי זוחלת אחרי חתול ומדברת אליו כשאני שיכורה... אני מקווה שהוא לא טראומתי מזה" צחקתי והסתכלתי על מרווין שנח בעיניים עצומות בין ידיי, מלטפת אותו באיטיות.
טום קם למטבח וחזר עם שני בקבוקי בירה נוספים.
"תודה" אמרתי כשהוא זרק בקבוק לעברי והתיישב על הספה.
"וואו, כבר בוקר. כמה שעות אנחנו יושבים כאן?" גיחכתי.
"אין לי מושג. סרט?" טום הטה את ראשו הצידה בחיוך תמים, כאילו התעלם ממה שאמרתי.
"בכיף" אמרתי.
"Our favorite." טום אמר בקול מצחיק כשהוא שלף את "Star Wars" מהמדף. היו עליו המון סרטים, התחלתי לחשוב מה יקרה אם המדף יתמוטט. אבל זו רק אני.
לא עניתי, רק חייכתי בפרצוף מסוקרן, כי מן הסתם לא זכרתי את הסרט.

"וואו, זה סרט ממש ארוך..." מלמלתי תוך כדי פיהוק.
"היילי, עברה פחות משעה. את יכולה ללכת לישון אם את עייפה." הוא צחקק והביט בי.
"לא, לא... אני אוהבת את הסרט. אני פשוט טיפה עייפה... אני אהיה בסדר" מלמלתי שוב בשקט והתמתחתי על הספה.
באמת אהבתי את הסרט, אבל השמש כבר הציצה מחוץ לחלון והעייפות היכתה בי לרגע.
אני חושבת שתוך רבע שעה הייתי חצי ישנה אבל עדיין ערה, אפשר לקרוא לזה סהרורית... סוג של. בכל מקרה, נרדמתי עם ראשי על החזה של טום, מחובקת איתו.
אני אזכיר שלא אני ולא הוא היינו עם ראש צלול במיוחד. בכל זאת, אחרי כמה בירות זה כבר מתחיל להשפיע.

התעוררתי במיטה גדולה ונוחה, הרגשתי שאני שוקעת בתוך הכרית והתכרבלתי ברעד בשמיכה הרכה כשעבר בי גל קור.
"בוקר טוב" טום קרא מאחוריי. הסתובבתי לצד השני של המיטה והוא חייך אליי, לובש את מכנסיו מעל הבוקסר הכחול שלו שמעוטר בסרטנים אדומים.
אני זוכרת את הבוקסרים שלו... גם את כל הטי-שירטס המגניבות שלו.
טוב לדעת שאני מתחילה להיזכר בכל מיני דברים. קטנים, אבל עדיין דברים.
"בוקר טוב" השבתי בחיוך ישנוני.
פתאום הרגשתי משהו מלטף לי את הרגל וקפצתי מהמיטה במהירות בפרצוף מבוהל. מרווין הציץ מתחת לשמיכה בפרצוף תמים וטום שינה את הבעתו מהלם לצחוק מתגלגל, שהגיע גם אליי.
"מה השעה?" שאלתי כשהפסקנו לצחוק.
"בערך... 2 בצהריים" הוא הציץ בשעונו. "ישנת טוב?" הוא שאל, עדיין מתלבש וממתרוצץ בחדר.
"מאוד," חייכתי, "אבל הדבר האחרון שאני זוכרת הוא שנרדמתי על הספה, איך הגעתי לכאן?"
"לקחתי אותך לכאן, לא הייתי נותן לך לישון על הספה כשמחכה לך מיטה כזאת נוחה כאן" הוא הסתכל עליי בפרצוף... טום כזה. אין לי איך להגדיר אותו, תדמיינו פרצוץ חמוד. מאוד חמוד.
"אני מתארת לעצמי שהיה לך נורא קשה לסחוב אותי עד כאן" גיחכתי וקמתי מהמיטה באיטיות, עדיין מתמתחת בין לבין.
"מה את חושבת שאני, חלשלוש כמו דאגי? תראי מה זה!" הוא קיפל את השרוול הקצר של חולצתו עד הכתפיים והרים את אגרופיו באוויר, "שרירים!" גלגלתי עיניים בגיחוך.
"אתה הולך לאינשהו?" שאלתי לאחר כמה דקות כשהוא סיים לסדר את שיערו החלק. לרגע תהיתי לעצמי איך השיער שלו נשאר בצורה שהוא מסדר את זה, ולא נהרס אחרי כמה דקות, כמו אצלי למשל.
"כן, פגישת 'עסקים' עם הבנים ופלטצ', המנהל שלנו. תוכניות חדשות וסודיות במיוחד." הוא חייך חיוך טיפשי.
"יש בירה במקרר, והארי ולורן היו כאן בבוקר כשישנת והם לא רצו שאני אעיר אותך. בכל מקרה, לורן הביאה אוכל. כמה טיפשי מצידה לחשוב שאני לא יכול לבשל לבד..." הוא השתהה לרגע.
"למרות שיש בזה משהו. את תסתדרי לבד?" הוא סגר את חגורתו והרים את עינייו לעברי.
"בטח" התנדנדתי לרגע מסחרחורת ונתקעתי עם הזרת בשידה ליד המיטה. "אוח, לעזאזל!" מלמלתי בכאבים והחזקתי את רגלי בחוזקה.
"בטח..." הוא מלמל בגיחוך. "בטח. הנה, אני בסדר" אמרתי והנחתי את רגלי בזהירות על הרצפה בפרצופים כואבים.
הוא הסתכל עליי כמה רגעים בהיסוס, לקח את הארנק, המפתחות והפלאפון שנחו על השידה והתקדם לעבר הדלת.
הלכתי מאחורי עד לדלת ונופפתי לו לשלום כשהוא יצא.

'אוקי... עכשיו מה עושים?' חשבתי לעצמי, מתהלכת בדירה ובוחנת חפצים שונים בפרצופים לא מובנים.
שקעתי במחשבות עד שהטלפון העיר אותי בצלצול מעצבן.
"הלו?" מלמלתי.
"היילי! ילדה שלי! מה שלומך?" נשמע קול נשי ומבוגר בקו השני של הטלפון.
"היי, תני לי לדבר איתה קצת!" לשיחה נדחף גם קול בס גברי. נשמע היה כאילו הם רבו על הטלפון והאישה ניצחה.
"קטנה שלי, מה שלומך? איפה את?" היא שאלה בקול רך.
"אמא," אמרתי בחיוך, "אני בסדר גמור. בבית... התקשרת לבית, אמא" מלמלתי לרגע בבלבול.
"אוה, נכון" היא צחקה. "דיברנו עם טום לפני כמה שעות, הוא אמר שאת עדיין ישנה. אני לא מאמינה שעוד לא ראינו אותך אחרי מה שקרה! איך הולך עם טום?" היא דיברה במהירות.
"אני יודעת, והולך מעולה... הוא מקסים. וממש סבלני, זה בטח ממש מוזר לו שאני לא זוכרת כלום." נאנחתי.
"אל תדאגי, מתוקה, את תיזכרי בהכל ממש בקרוב" יכולתי להרגיש את החיוך שלה.
"מתי תבואו?"
"בערב, קבענו עם טום שנבוא לארוחת ערב."
"אני מקווה שאתם תבשלו..." גיחכתי.
"כן, אני אביא את האוכל. אבל טום התנדב להכין סלט" היא צחקה.
"אוקי, אז נתראה בערב. אני צריכה לנתק עכשיו, ביי אמא. ד"ש לאבא!" אמרתי וניתקתי את הטלפון.
הוצאתי בקבוק בירה מהמקרר וישבתי לראות טלוויזיה. העברתי לערוץ אקראי כלשהו וראיתי את טום והבנים בראיון.
"אוה, מקפליי. עכשיו אני זוכרת..." אמרתי לעצמי כשהמנחה הציג אותם. עלו לי כל מיני תמונות לראש ופלאשים רגעיים של ההופעות שהייתי בהם,
שהייתי איתם מאחורי הקלעים ואפילו ראיון אחד שהיה לי עם טום.
מה לעזאזל עשיתי שם?