20 מילימטר בעמק

פתאום היו נקישות בחלון.

מה זה היה?

זכר שתי טיפות גשם.

והנה עוד אחת.

ולילה.

חם בבית. ואור.

מה הזיכרון הזה ששב ומכה?

איך קראו לספור הזה של ילדותנו?

"דפי תמר"? נכון?

על הילדה מקבוץ בית רימון שבעמק.

על הגשם בשבילים.

על המגפיים. על הקוקו. על תנור הנפט בחדר ההורים.

איך הרחנו את הנפט הזה בילדותנו העירונית. את החום. את האהבות הראשונות.

צרות אחרות לא היו שם בבית רימון, בעין חרוד, בתל יוסף.

חולצות רקומות בימי שישי וחגים,

וגיוס בקטיף כותנה,

ודשאים, וענן, ועצים גבוהים.

ואנשים שלווים בחדרים חמי תנורי הנפט שגידלו את טובי הנערים הבלוריתיים.

ליבנו ניכמר אליהם בבתינו העירוניים.

והילדה תמר שגדלה במקום הנפלא ביותר בעולם,

שלא היו בו ריב ומדון,

ולא פילוגים,

ולא "אפרים חוזר לאספסת" ולא-מה עושים עם שילומים?,

חרטה בנו געגועים לחזיונות של בית רימונים.

בעיקר כשהשמיים היו מעוננים. ושלולית. ומגפיים.

והידיעה, ששם, בקיבוץ, זה שווה שבעתיים.

ואפילו שתמר כבר מזמן עזבה את המשק,

ואפילו שהיא כבר לא הייתה שם כשהסתבכו עם עבודת שכירים,

וחובות, ופשיטות רגל, ונדלני"ות, והסדרים, והפרטה, ותקציבים לא שווים.

ו"הלאה העקרונות- את הילדים יש לפרנס".

ואפילו שלא הייתה שם כשקמו השכונות העירוניות בקיבוץ,

והפקרת הזקנים, וההערבות הבלתי ההדדית, וחרפת האנסים, ובזארי השטיחים וצמתי הספרים והשווארמה וההיפרים.

בכל זאת היא נשארה ספונה באשמתה.

ותמיד בין הטיפה השניה לשלישית על חלון גשום,

אנחנו עוד רואים את תמר רצה על השביל,

אל חלום ביתה,

וחום תנורו,

ועולמה המתפוגג.