סבא וסבתא שלי הגיעו ביום חמישי לארץ מגרמניה, אחרי שנתיים שלא ראיתי אותם. אושר? לא יודעת.. בדר"כ כל אדם היה אומר שהוא נרגש לראות את סבו וסבתו אחרי שלא ראה אותם שנתיים. אבל אני אף פעם לא הייתי באמת מסוגלת לדבר איתם. בעיקר בגלל מחסום השפה, כי גם אנגלית בנוסף לעברית הם לא מדברים טוב, אבל גם בגלל המרחק וזה שאנחנו מדברים אחת לשנה.
הם הגיעו לרגל בר-המצווה של אחי.
היום הוא עלה לתורה כמו גדול. ישבתי בעזרת נשים ולא יכולתי להפסיק לחייך. איזה חמוד! אני ממש גאה בו, הוא התחיל ללמוד באיחור כי נסענו לדרום אפריקה לתקופה של חודש בתחילת ספטמבר, והוא השלים הכל כמו שצריך מההתחלה עד הסוף.
נסענו אחר כך, כל המשפחה המורחבת (3 משפחות שונות וגם גדולות. 6 נפשות למשפחה + סבא וסבתא) לבית שלנו. אכלנו ארוחה ענקית (אמא שלי נסחפה קצת) שכללה: פוקצ'ה, קישים, פיצות, עוגות, סלטים, לחמים, גבינות, פירות, יוגורטים, יינות, מיצים ומה לא?
נשארנו עם כמות עצומה של אוכל למרות שכל אחד אכל כמות לא קטנה, בכל זאת 20 איש.
היה נחמד להיפגש עם המשפחה, להשלים פערים, לאכול, לצחוק ולשמוע את אח שלי מתלונן על הטופי שפגע לו בעורף.
אני רוצה לנסוע לת"א יש לי דברים לעשות, אנשים לפגוש, מלתחה לרענן.. אני פשוט רוצה לצאת מהבית הזה כבר! אני לא יוצאת ולא פוגשת אנשים וזה מטריד אותי. האם הדרדרתי לרמה כל כך שפלה שאני יושבת בבית בחוסר מעש טוטאלי?
אני לוקחת את העניינים לידיים שלי!
אני קצת מפחידה היום, מה אני רושמת פה לעזאזל?!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
