מקווה שזה יצא יותר טוב מהשאר...
פרק 12
עומרי יצא איתי מהכיתה ופתאום ניגש אלי אלירן. במבט מקרוב, הוא היה נראה נחמד. הוא הושיט לי יד, ואמר:
-אני ממש מצטער על הקטע שעשיתי לך בשיעור. אני אלירן. הוא חייך.
חייכתי חזרה, ולחצתי לו יד. והוספתי גם:
-זה בסדר, אני סולחת. אני שני.
-סבבה.. מעולה! תקשיב אחי, אני צריך סגור עם ליאור כמה פרטים בקשר למשחק ביום חמישי, אבל השגתי כרטיסים לשלושתינו. דבר איתי אחר כך, אה? הוא חייך וקרץ אליי ואל עומרי והלך במסדרון לעבר היציאה. עומרי שאל אותי אם בא לי שהוא יכיר לי עוד אנשים מהשכבה, ואמרתי לו שהאמת לא ממש מתחשק לי. אז ישבנו על הספסלים ליד הדשא וסתם דיברנו. הוא בעיקר הרגיע אותיבקשר לפחדים שלי מבית הספר החדש.
ההפסקה נגמרה, והתחילו שיעורי מגמות. המגמה שבחרתי הייתה ספרות, ועומרי הראה לי איפה לומדים. ואז הוא הלך לשיעור שלו. נטש אותי ככה.
זה ממש הלחיץ אותי. עכשיו יהיו אנשים מכל השכבה ולא רק מהכיתה, ולפי מה שראיתי אין אף אחד שאני מכירה מהמגמה. נעמדתי מחוץ לכיתה, צמודה לקיר, מפוחדת. עוד פעם כמעט התחלתי לבכות, אבל הפעם הבנתי שאין מי שירגיע אותי, אז החזקתי את עצמי בכוח. עמדתי שם בערך חמש דקות עד שהגיעה המורה ההיא, המגניבה, נו.. איך קוראים לה? ניסיתי להיזכר במשך כמה שניות, אבל היא כבר ניגשה אלי. לא נעים בכלל. מה אני אעשה?
-שני? היא שאלה אותי חצי ברצינות חצי בחיוך.
-כן? אני, כשאני בלחץ אטומי מהמעמד המביך.
-אני יכולה לדבר איתך אחרי השיעור? הסתכלתי עליה מלאת חרדה והעיניים שלי כמעט יצאו מחוריהן.
-זה לא משהו, אני מבטיחה. היא אמרה כשראתה את הבהלה שהשתוללה בי כמו עדר קרנפים.
-אמממ... כן, בטח! חייכתי קלושות.
נכנסנו ביחד לכיתה, שישבה במעגל עם כסאות סטודנטים. הכיתה הייתה חצי ריקה, אבל כל הבנות שהיו שם (כן, כולן היו בנות) בירכו את המורה בצורה הכי חברית ו... וסחבקית? כן, סחבקית, שיכולה להיות.
-רינתוש, כפרה שלי, איך התגעגענו אלייך!
-יו... את לא מבינה מה קרה לי עם מתן, אני חייבת לספר לך!
-רינה אני הולכת להגיד ת'דבר הכי מצחיק ששמעת בחיים שלך.
וככה זה המשיך, הם התנהגו איתה כמו עם החברה הכי טובה. קמו, נתנו לה חיבוקים, נשיקות, בקבוקי קולה, ולא ברור מה הלך שם. המשכתי לעמוד ליד הדלת, עד שהיא הציגה אותי רשמית.
-בנות, תכירו: זאת שני קצין. היא תלמידה חדשה אצלנו בשכבה, היא לומדת בי"ב 2, ואני מבקשת שתתנהגו בהתאם.
כולן עשו לי איזה "היי" קטן עם היד, ואני חייכתי חזרה.
רינת, המורה, התחילה את השיעור. אני כבר הוצאתי מחברת ועט כי ראיתי כמה היא הכתיבה לנו בשיעור בכיתה, אבל היא התחילה לדבר על הסיפור שהם קראו בשיעורשעבר. משהו של אתגר קרת. היה דיון עירני בכיתה, ואז נפתחה הדלת בחבטה ונכנס נער עם זקן עבה, שיער ארוך, מראה כללי של מן ישו שכזה, עם שלוש כוסות קפה. את האחת הוא נתן לרינת והשתיים האחרות נשארו אצלו.
בליווי קללה עסיסית, אמרה לו רינת: דור, לעצמך אתה מביא שתי כוסות ולי רק אחת?!
משפט שעורר צחוקים ועוד דיון בכיתה. עד שדור, כך מסתבר שקוראים לו, תקע בי מבט, סיים בשלוק קולני את אחת מכוסות הקפה שלו, ושאל תוך תנועת ראש אגבית: מי זאת?
כולן התחילו להסביר לו, אבל זה לא באמת עניין אותי. הרגשתי איך הדמעות עולות עוד פעם. אלוהים אדירים, אני כזאת בכיינית. אבל הרגשתי כזה זלזול מצדו שלא יכולתי לעמוד בזה. יצאתי מהכיתה במהירות, ושמעתי מאחוריי את רינת אומרת משהו על זה שהוא פרא אדם ומה נראה לו שהוא מתייחס ככה לתלמידות חדשות?
היא יצאה אלי. ישבתי על המדרגות מול הכיתה, בוכה, כשכל תלמיד שעובר לידי מסתכל עלי בתמהון גמור. היא התיישבה לידי על המדרגה.
-שחררתי אותם עד סוף השעה הקרובה. נחכה שכולם יצאו מהכיתה ונכנס לדבר. בסדר? היא אמרה תוך שהיא מלטפת לי את גב.
נרתעתי מהמגע של האישה הזרה הזאת. והיא שמה לב. היא הורידה את היד שלה וקמה לכיוון הכיתה. שמעתי אותה מבקשת מכולם לצאת ולחזור עשר דקות לאחר תחילת השיעור הבא.
הכיתה כולה כללה שמונה עשרה בנות ואת דור. הם יצאו בקבוצות של שלוש-ארבע, והלכו בכיוון ההפוך ממני. קמתי, כאשר אני אוחזת בקיר כדי למנוע את הסחרחורת מהבכי ונכנסתי לכיתה.
-את לגמרי מפוחדת, אה? היא שאלה בהבנה מוזרה גמורה. הנהנתי בתשובה. הוצאתי בקבוק מים מהתיק ושתיתי כמעט רת כולו. הוצאתי מסטיק-שתמיד עוזר לי להרגע ממצבי לחץ. הצעתי לה אחד והיא סירבה.
-סתם לחץ של היום הראשון, זה לא. אני כולה לראות את זה. את רוצה לדבר על זה? חשבתי על זה. אני רוצה לדבר על זה? אפילו עומרי ואורלי לא יודעים את כל מה שקרה. לפרטים זאת אומרת. רק הפסיכולוגית שלי באמת יודעת. לספר את זה למורה הזאת? שלא מכירה אותי? ומה אכפת לה ממני בכלל? לקח לי יותר מדי מן לחשוב עלזה, ואחר כך הנדתי את הראש בתנועת "לא" קצת חלשה מדי.
-שני, אני רואה שאת רוצה לדבר על זה אבל מפחדת. אני לא שופטת אנשים. אני מקשיבה, דואגת ומשתדלת לעזור עד כמה שאפשר לתלמידים שלי. הם כמו הילדים שלי. את יכולה לשאול את כל המגמה. אני רוצה שתדעי שאת יכולה לסמוך עלי לא משנה מה. מובן?
הנהון.
-את לא רוצה לדבר על זה עכשיו?
הינד ראש.
-אז אני חושבת כדאי שתירגעי ותחזרי לכיתה עם כולם. עשר דקות אחרי הצלצול. אוקיי?
הנהון. קמתי, אמרתי תודה חלושה ויצאתי לכיוון הכיתה שלי. לא היה לי מושג איפה עומרי או אורלי לומדים. אבל החלטתי שזו תהיה התחלה טובה לחפש אותם בשכבה שלי לפחות.
בזמן שחיפשתי אותם, התקשרתי לסבתא שלי שענתה אחרי שני צלצולים. בעוד אני עוברת מכיתה ריקה אחת לשניה, היא מספרת לי שהוא ישן ואוכל והכל בסדר.היא מזכירה לי כל שיחה כמה אני חזקה וכמה היא אוהבת אותי.
ניתקתי וניסית להזכר באיזה מגמות הם לומדים. עומרי כימיה ואורלי ערבית. והנה, בזמן שאני צועדת במהירות ובבכי במסדרון, אני מסתכלת לכיתוב שעל דלתות הכיתות ורואה את מעבדת כימיה. אני פותחת את הדלת ומחפשת את עומרי בעיניי. הוא הסתכל ישר כשנפתחה הדלת ויצא בבהלה החוצה,משאיר את המורה פעור עיניים.
חיבקתי אותו כל כך חזק. לא ניסיתי לעצור את הדמעות. רק נתתי להכל לצאת ולזרום החוצה. והוא חיבק אותי כל כך חזק. לא אמר כלום. ומהמגע שלו לא נרתעתי. הוא ישב איתי ככה עשרים דקות-עד הצלצול. את שאר עשר הדקות הנותרות העברתי בשירותים. שטפתי את הפנים וניסיתי בכל כוחי להסתיר את הנפיחות המפחידה והמביכה והכל-כך אדומה שצצה על פניי.
אני הולכת לכתוב עוד פרק. כל כך התגעגעתי לסיפור הזה-לא ייאמן.
למרות שאני מסכלת על מה שכתבתי שנה שעברה ואני נדמית לעצמי כמו ילדה קטנה.
אבל משתפרים עם הזמן.
Bluely2
בבלוג זה
בכל הבלוגים
