לגמור ממחשבה

"אדם  בוגר".

המונח הזה הולך ונעשה קרוב,הולך ונעשה חלק,הוא לפחות כך הוא אמור להיות.

לא ממזמן חגגתי את יום הולדתי ה17,למען האמת לא ממש רציתי לחגוג אותו באופן רשמי,כי אם לא זוכרים בכלל אז גם לא אכפת אם יש אנשים שאמורים לזכור אותו וכן זוכרים.

אך בכלל מה אכפת לי?אני אמורה שלא יהיה לי אכפת,פשוט לשמוח ממי שכן זוכר,באמת השנה היו כאלה שזכרו שעשו לי כל כך טוב,באמת שימחו אותי,לא כי הם קנו לי מתנה,אלא כי הם זכרו שיש לי יום הולדת ושמחו אותי,חיבקו אותי,או סתם התקשרו לאחל מזל טוב.

אבל בסוף יום ההולדת בכיתי כמו שלא בכיתי הרבה זמן,אני אפילו לא יודעת בדיוק לשים את האצבע ולומר למה.

אני משערת שזה בגלל שהיה לי טוב,עד כמה שזה נשמע דבילי .

פשוט היה לי טוב,הייתה לי הרגשה שלאנשים אכפת,אך למה לאנשים אכפת פתאום דווקא ביום הולדת,ידעתי שיום אחרי כבר אפאחד לא יתקשר ואני יהיה בבית,לא שזה כזה מפריע לי להעביר יום בבית אבל אני שונאת את ההפיכה הזו מחוסר תשומת לב להרבה ממנה חזרה לחוסר.

אני חושבת שהשיא שקלטתי את זה היה אחרי הסקס בלילה שעדיין הייתי בהיי מהאורגזמה.

ואז הוא אומר לי "נראה לי שאני אלך היום ולא מחר".

קלטתי שמחר אני באמת לגמרי לבדי,ידעתי שזה לא אומר שלאנשים שהתקשרו פתאום פחות אכפת,ידעתי שזה לא אומר שלו פחות אכפת,אבל פתאום הרגשתי לבד ודמעות החלו לעלות בזווית עיניי וככל שניסיתי להסתיר זאת יותר ממנו,הן רק גברו,וגברו עוד יותר שהוא היה לגמרי מודע אליהן וכבר לא יכולתי לעצור את עצמי,כי שנאתי את העובדה שהוא רואה אותי בוכה.

למרות כל המודעות למה שקורה לי,זה לא מספיק למרות שאני אמורה להיות כבר ממש קרובה לכל עניין הבגרות,אני בעצם דיי רחוקה ממנו הרי חלק מן הבגרות היא שליטה עצמית,לדעת לשלוט ברגשות שלך ונראה שאת היכולת הזו איבדתי,ספק אם היא אי פעם באמת הייתה לי,אני לא חושבת שאי פעם באמת שלטתי בהם אולי הדחקתי אותם.

רוצה להיות בשליטה, על עצמי [בעיקר].

אז,זוהי המטרה שלי בעיקר,להגיע לשליטה העצמית הזו,אני חושבת שזה החלק היחידי שמפריד ביני לבין הבגרות.

יש שיגידו למה אני ממהרת כל כך להתבגר,אז אני לא,אני חושבת שכבר התבגרתי או לפחות איבדתי את החלק שטוב בחוסר הבגרות- התמימות. אז כבר צריך להגיע לבגרות מלאה זה לא טוב להיות באמצע, אך זה שמגיעים לבגרות לא אומר שאי אפשר ליהנות מדברים לא בוגרים.

בגרות- הנה אני באה.