לגמור ממחשבה

זה מוזר, אני מרגישה שלפעמים אני מעין מטרד עליה. אבל, היא חברה טובה שלי לא? אז כן, אני יודעת שהיא לא מהסוג שמתקשר ממש. אבל היי, היא התקשרה אליו ודיברה איתו. למה לא איתי? למה אני תמיד חייבת לסבך את הכל. אז קרה זה קורה. אין טעם לקחת אנשים ברצינות. גם ככה כולם תוקעים לך סכין בגב. או לפחות זה מה שהוא אמר. שאין טעם לסמוך על אף אחד, צריך לדאוג רק לתחת של עצמך. אבל, אני לא יודעת איך לעשות את זה. למרות שממש בא לי לפעמים. ולפעמים, אני מוצאת את עצמי מתנהגת ככה ונגעלת. מצד שני זה נמצא בכולנו. וככל שהמצב קשה יותר זה יצא יותר למשל בשואה. יש איזה ניצול שואה אחד שאמר פעם שאנשים ששמרו על הערכים שלהם, על ערכי מוסר. לא שרדו הרבה זמן. אולי גם בעולם האמיתי זה ככה. זה פשוט קורה יותר לאט ובצורה פחות בולטת. אבל זה הורס אותך ומכרסם אותך לאט לאט מבפנים.
–טלפון-
אז נחמד יוצאים היום בערב, עוד פעם פאב. בא לי לשתות. אבל אני צריכה להוציא את האוטו. אולי אני אתן לו לנהוג במקומי. זה שהוא דפק את האוטו לא אומר שהוא לא נוהג טוב. אני מכירה הרבה אנשים שנוהגים טוב שדפקו פעם את האוטו. אבל תמיד שאני נותנת את המפתחות של האוטו של אמא למישהו אחר יש בי איזשהו חשש. גם אם אני מאוד סומכת על הבנאדם. כולנו יכולים לעשות טעויות. אם אני אדפוק את האוטו אז מילא. אבל מה יגידו לי אם מישהו אחר עשה את זה. אולי יכעסו עלי רק יותר כי הפקדתי את האוטו בידיים של מישהו אחר. מצד שני זה יותר אחראי מצידי, אחרי הכל לא הייתי במצב לנהוג ומישהו אחר כן. אז מן הסתם זה עדיף לא? [ושוב אני מטרידה את עצמי בקטנות. מה שיהיה יהיה. אני אזרום כבר].
אני לא אוהבת את העובדה שהרבה מהידידים שלי בטייס. זה מצמצם את האנשים שאפשר לדבר איתם בטלפון או לצאת איתם בשישי בערב. אבל ככה גם לומדים שהם זוכרים אותך במהלך השבוע אם הם בוחרים לדבר\לשלוח SMS  בשעתיים בשבוע שיש להם. זה כיף לשמוע מהם. בניגוד לאנשים שאני יודעת שיש להם הרבה יותר זמן ואני לא שומעת מהם. אבל דיי לחשוב על זה. איכשהו חזרתי לחשוב על מה שניסתי לא לחשוב עליו בהתחלה.

צבא, מה עולה לי לראש צבא פתאום. היה שבוע שואה השבוע. לא כי היה רע. דווקא היה מעולה. לא אכלנו את רוב הארוחות בבסיס אלא בחדר אוכל של קיבוץ ככה שהאוכל היה הרבה יותר טוב. וישנו 2 לילות בקיבוץ אז זה בכלל היה טוב. היה נוף שעושה ממש טוב להסתכל עליו, התחלתי ללכת לחדר כושר. פשוט עסקנו בנושא השואה השבוע. זה היה עמוס חלק מהזמן וכבד, הרי זה לא נושא קל. אבל למרות הכל ממש נהנתי.

זהו, נראה לי אני אסיים פה.
נהנתי השבוע.
זה מה שחשוב.

אני לא מסוגלת לכתוב פה יותר, למרות שאני רוצה ומשתדלת. אבל זה פשוט לא בא בקלות כמו פעם. לאו דווקא בגלל האנשים. אז נכון, אני לפעמים לא רוצה לפרסם פה כי הוא תמיד יחשוב שהכתיבה שלי לא משהו. ומה לעשות, לא משנה כמה שאני אגיד לעצמי שזה לא מפריע לי זה כן מפריע. נכון, שיש כאלה שכן אוהבים את איך כותבת. אבל שמישהו שאכפת לי מהדעה שלו אומר דברים לא חיוביים במיוחד על הכתיבה שלי זה לא עושה לי חשק לכתוב במיוחד. למרות שמצד שני יש את החלק שרוצה להוכיח לו שהוא טועה. אבל אני לא מסוגלת לפרסם משהו אם אני לא חושבת שהוא כתוב בצורה סבירה [אני לא מתיימרת לכתיבה טובה]. והרבה פעמים קשה לי עם זה. חוץ מההוא יש גם לא מעט קוראים שמכירים אותי כבר במציאות ואני לא רוצה שהם יראו דברים מסוימים, ויש גבול לעד כמה אפשר להתעלם מזה.

חוץ מזה יש את העניין של החוסר בזמן. אני כל הזמן טוחנת משמרות בעבודה, או שאני סתם לא בבית. ואם אני סוף סוף בבית לרוב אני מבלה את הזמן שלי פה בלישון.

אז לא, זה לא הודעת סגירה. ממש לא. סתם רציתי לכתוב שאני כבר לא מסוגלת לכתוב. מי אמר פרדוקס ולא קיבל?