לגמור ממחשבה

לאחרונה.
כלומר מזה 3 וחצי שנים.
אני לא לומדת.
למען האמת זה התחיל בתחילת כיתה ז' שפתאום היה צריך ללמוד ולא רק להגיע לכיתה ולהיות הילדה הכי חכמה בלי להניד עפעף.
לא הייתי רגילה ללמוד אז לא למדתי.
והציונים שלי היו פתאום 80-90[חוץ ממתמטיקה שהיו לי ציונים טובים כרגיל] ולא 95-100  ושנאתי את זה. אבל לא עשיתי כלום.

ואז בכיתה ט' לקחו ממני את מתמטיקה, בגלל שהייתי חולה.
לא רק פיזית אלא גם נפשית למען האמת נראה לי שהנפשי הוביל לפיזי.

בי' אמרתי לעצמי תיכון התחלה חדשה אבל כבר לא ידעתי איך לקחת את עצמי בידיים.
ובזמן הזה הכל נדפק.
כל הציונים שלי.
מילדה מחוננת [כן,אני מדברת על המבחנים האלה שעושים בכיתה ג' או ד'].
הפכתי לזאת שלא בטוח שתהיה לה תעודת בגרות מלאה.
במשך שנתיים ניסיתי להתעלם מהסממנים אבל הנה י"ב אני כבר לא יכולה לעצום עיניים ולהגיד לעצמי יהיה בסדר.

אז במקום מתמטיקה 5 עשיתי מתמטיקה 3 ולא סיימתי עם 100 עגול, אפילו נכשלתי ב03.
עכשיו תגידו כמה שבא לכם שאני טיפשה. כי זה נכון.אבל לא בהכרח במובן שהציון שלי במתמטיקה מראה.
אני מקווה לקחת את עצמי בידיים. למרות שאין לי מושג איך.
אבל נדמה לי שמצאתי איזו נקודת אנרגיה שתרגום לי להזיז את עצמי וללמוד.

תודה אלעד.

ו,אני מקווה שהעובדה שזה כתוב כאן בבלוג תצרום לי בעיניים ותעזור לי לא לוותר לעצמי.
אז תאחלו לי בהצלחה.

תנו לי קצת שקט,לשכוח מהכל.

וסיפוק מיני.

ואני מרוצה.

חסר לי קצת ממנו לאחרונה.כל כך הרבה עומס כל כך הרבה דברים לעשות.

אבל היום היו לי 2 דקות של שלווה של ממש.הלכתי לי הבייתה מהתחנת אוטובוס.

האוזניות של האייפוד עלי.

השמש זורחת.

הכל ירוק.

והכי חשוב.הרגשתי שאני נושמת .

רגע אחד של שלווה.

כבר כמה זמן שלא יצא לי להרגיש את השלווה הזו.

זה כל כך עשה לי חשק.פשוט לעצור את הכל.

ישר חשבתי לי.כל כך חבל שאין לי עכשיו זמן.

זה היה לי כל כך מתאים ללכת ולטייל עם מישהו בגבעות הירוקות הללו.

בלי לדבר רק ללכת אחד ליד השני.

להנות מן האוויר הצח.

השמש.שמחממת בדיוק במידה הרצויה.

והמוזיקה שאני אוהבת שמתנגנת מהאייפוד שלי.

אז.כשיהיה לי קצת זמן.למישהו בא לצאת לטיול?