לגמור ממחשבה

ערב השנה החדשה והשנה אני יושבת לי בבית,למה? כי החבר בצבא וכל החברות יוצאות עם החברים שלהן חוץ מזה שתכנונים יותר מידי גרנדיוזיים אני לא יכולה לתכנן למחר כי יש לי מבחן באזרחות. איזו דרך נפלאה להתחיל את השנה,אה?

אומנם אני לא אשתכר וארקוד עד שאפול על הרצפה השנה אבל למען האמת זה לא ממש מטריד אותי מה שיותר מטריד אותי זו העובדה שמתחילות לעלות לי לראש תהיות של סוף שנה, כאלו של מה אני עושה עם עצמי עכשיו. התהיות האלו קיימות מאז ומתמיד. אבל כמו שאמרו לי רבים אחרים, בי"ב כל התהיות האלו מתחזקות ובמעבר הזה של הסוף שנה שכולם עוד יותר מדברים על מה הם יעשו בעתיד, או לפחות מה הם רוצים להשיג בעתיד.

ואני? אני לא חושבת שאי פעם השקעתי בזה מחשבה ממוקדת. כן כמובן שהיו זמנים שחשבתי על דברים ספציפיים או שעלו לי כל מיני תהיות, אבל לרוב המחשבות שלי זה כמו משקה שמכניסים לבלנדר מוסיפים כמה דברים מערבבים ואז הכל נכנס אחד בתוך השני ואין סדר במחשבות למרות שעדיין אפשר לזהות את המרכיבים השונים. אז חשבתי שאולי לכבוד תחילת השנה לעשות סדר במחשבות שלי,למרות שסביר להניח שכמו החדר שלי הכל יתבלגן לו תוך יומיים.

אז חוץ מסקס שאת זה אני בטוח אקבל עד סוף השבוע.נתחיל ממה שאמרתי בזמנו שעד 2007 הוא כבר יהיה ברשותי,רישיון. אז כן, עכשיו אני כבר לומדת נהיגה [למרות שעדיין לא ניגשתי לתיאוריה] ואין מצב שלא יהיה לי רישיון [בלי מלווה] עד יום הולדת 18. [אם אני אקציב לזה עד סוף השנה מצבי באמת יהיה עגום].

אני חייבת אבל ממש חייבת כמו שכבר ציינתי בפוסט הזה.לקחת יותר ברצינות את הלימודים שלי, כי אם כבר טרחתי להגיע לבצפר 12 שנים [עד כמה שזה באמת נקרא להגיע עם הגיליון נוכחות שלי] אז כדאי שאני אצא משמה עם תעודת בגרות.

אני צריכה ללמוד לקבל החלטות יותר מהר, לפעמים יש קטעים נורא לא החלטיים ואז מגיע המשפט הידוע "מי שמהסס מפספס" וזה לא טוב לפספס הזדמנויות.

לפעמים אני הכי מלאת ביטחון שבעולם ולא אכפת לי לעשות כל מה שבא לי אבל שזה נוגע לעניינים פורמאליים כמו בצפר\צבא\ עבודה. אני הרבה פעמים[הרבה פחות מלפני שנה-שנתיים אבל לא מספיק] מתביישת לשאול\לברר\לנדנד וזה דפק אותי כבר מספיק עד עכשיו ואני לא אתן לזה לדפוק  אותי עוד. אחר כך אני סתם מייסרת את עצמי.

אומנם לא מזמן כתבתי את זה. אבל נכון לעכשיו נראה שהעבודה הרבה פחות קבועה ממה שהיא אמורה להיות, מה שאומר שאני צריכה לחפש שוב עבודה שתהיה קבועה ורצוי עם שכר טוב. אבל בנתיים אני מוכנה להתפשר על כמעט כל עבודה. ולזכור לא להתפתות לבזבז את הכסף בקלות אני צריכה לממן לי כרטיס טיסה לארה"ב הקיץ.

להשיג תפקיד מרכזי במסיבת סיום השנה!!!!!11

אני לא אגיד שאני שמנה או שאני צריכה לרדת במשקל,כי אני לא חושבת שיש לי באמת בעיה בעניין.אבל באמת שהייתי רוצה לפתח הרגלי אכילה בריאים יותר ואני לא מדברת על לאכול חסה כל היום,סתם לשמור על 3 ארוחות מסודרות וקצת ספורט. אבל לדאוג שלא להיסחף בעניין, כי קל מאוד להיכנס לאובססיות בקשר למשקל,אוכל וספורט.

כבר מעכשיו אני מבטיחה לעצמי שאת הימים שבין סוף התיכון לגיוס אני לא אעביר בבטלה גמורה כי אני יודעת שזה לא יעשה לי טוב. והדבר האחרון שאני רוצה זה לשבת בבית ברחמים עצמיים בחצי שנה האחרונה של חופש שתהיה לי בשנים הקרובות.

למצוא תפקיד שמעניין אותי בצבא ולהלחם על להשיג אותו. כדאי לא לתת לעצמי להיזרק לתפקיד משעמם שאני אסבול בו במשך שנתיים לפחות מה שסביר להניח שיותר כי אני מתכוונת ללכת לקצונה.

להפנים את העובדה שגברים לא מספיק אינטליגנטים כדאי לקלוט רמזים ואם אני רוצה משהו, במיוחד בפאן הרגשי אני צריכה להגיד להם את זה בבירור ולחזור על זה עשרות אלפי פעמים אחרת הם גם עלולים לא להפנים את זה לעולם וגם אז זה בספק.

לווסת את הרגישות שלי. כי עד כמה שזה טוב לפעמים להרגיש בעוצמות נורא חזקות לפעמים זה יכול נורא להרוס ולהכאיב, אבל לא להדחיק אותה ולהעלים אותה כי זה טוב שהיא קיימת אני פשוט צריכה להשתמש בה רק שזה עושה לי טוב.

אומנם זה אחלה מוטו "למה לעשות היום שאפשר לדחות למחרתיים" אבל לפעמים אני דוחה למחרתיים שלא ממש אפשר ומאוד רצוי להפסיק עם זה.

והכי חשוב אני צריכה ללמוד לדאוג לתחת שלי קודם. ולא קודם כל לתחת של אחרים. א. כי אני צריכה לדאוג קודם כל לעצמי, החשיבות שלי מבחינתי צריכה להיות במקום הראשון ב. כי אם התחת שלי יישרף כבר לא יהיה מי שידאג לתחת של האחרים.

אז זהו,לא נראה לי שיש לי עוד משהו להוסיף ובאמת אני לא חושבת שישבתי אי פעם כלכך הרבה זמן על כתיבה פוסט ואני חושבת שזה הפוסט הכי ארוך שאי פעם כתבתי אבל אני חושבת שזו באמת הייתה השקעה מוצדקת הרי הפוסט הזה הוא בשבילי ו,זה באמת עשה לי סדר בראש.

אז,                                                                 

Happy New Year!!!

אחד מן הדברים שהכי חשובים לי הוא הפרטיות שלי. זה מתבטא בכך שהחדר שלי הוא המקום שלי ולאיש אין אישור להיכנס אליו בלי רשותי, ואם מקבלים רשות להיכנס לשם זה בטח לא קשור לא אומר שאפשר לגעת לי בדברים גם אם הם זרוקים על הרצפה או מפוזרים על השולחן, אולי אתם תוהים מה כבר יכול להיות מפוזר ברחבי החדר, הרי אם זה אישי זה בטח מוחבא. אבל אצלי זה לא בהכרח כך, מכיוון שאני וכל יושבי הבית ובאי הבית יודעים שזה הטריטוריה שלי, ככה שאני לא אובססיבית להסתרה של הדברים. אולי חלקכם קיבל רושם שאני ממש פנאטית בעניין ואולי במידה מסוימת זה נכון אבל למען האמת לרוב אין לי בעיה עם העניין ואולי זה פשוט נובע מהעובדה שאני גרה בחור. לכן לרוב אני באה לאנשים ולא הם באים אלי, לא כי יש לי בעיה שיבואו אלי אלא כי רוב החברים שלי עצלנים מידי בשביל להזיז את התחת שלהם עד אלי.

אתמול בלילה חזרתי לי מסופשבוע אצל החבר, אני נכנסת לחדר ורואה שהחלון פתוח. ישר הבנתי שמישהו נכנס לי לחדר אבל לא לקחתי את זה יותר מידי קשה, בכל זאת סך הכל חלון פתוח אולי סתם ההורים שלי רצו לאוורר לי את החדר, הרי הם יודעים שלא לגעת לי בדברים. מסתבר שלמרות שהם יודעים זה לא ממש אכפת להם, אחרי כמה דקות בחדר שמתי לב שדברים שהיו במגירה היו מחוצה לה והמגירות הזזות שיש לי בחדר לא היו בזווית הרגילה, נראה שמישהו התיישב בחדר שלי והחליט שהדברים האישיים שלי הם אחלה חומר לקריאה והחדר שלי זה ה-מקום לבידור. משהו שמאוד לא מצא חן בעיני. מיד יצאתי מהחדר ושאלתי את ההורים שלי מי נכנס לי לחדר, אבא שלי הגיב ב"מה הבעיות שלך?!" ולאור ההיכרות הארוכה שיש לי איתו סימן שהוא זה ששהה לי בחדר וחדר לפרטיות שלי ואם זה לא מספיק היום בבוקר הוא צועק עלי שאני אעשה איזה משהו אז אמרתי לו שאין לי זמן אני עסוקה בלהתארגן וחוץ מזה שאין לי כוונה לדבר איתו אחרי שהוא חדר לי לפרטיות הוא חזר על המשפט "מה הבעיות שלך?!" [כמו שאתם שמים לב הוא מאוד מגוון במשפטים] והוסיף "אני יעשה מה שאני רוצה" כלומר הוא לא הכחיש את העובדה שהוא פלש לי לחדר.

אני תמיד סמכתי על ההורים שלי, לא יודעת למה, מן אמון בסיסי שכזה. כבר קרה פעם בעבר שאבא שלי הפר את האמון הזה, אבל התעלמתי והנחתי לעניין כי באמת הייתי בחרא תקופה והאמנתי שהם פשוט ניסו דרך לברר מה קורה איתי, אבל הפעם מצבי טוב מכל הבחינות והוא חדר לי לפרטיות בלי שום סיבה מוצדקת. משהו שהוא מאוד מדאיג בשבילי. חוץ מהדברים בחדר יש לי גם הרבה מסמכים אישיים על המחשב ומחשבים זה השטח שלו. הוא עובד עם מחשבים הוא מבין במחשבים הרבה יותר ממני ומכיוון שממני זה לא חוכמה גדולה אז אני אציין שגם יותר מאנשים שגם מתעסקים עם מחשבים, למרות שמספיק שהוא יבין יותר ממני במקרה הזה. מה שאומר שאם הוא מרשה לעצמו להיכנס לי לחדר אז אולי הוא פולש לי גם למסמכים האישיים שלי במחשב.

היום בבוקר התחלתי במבצע להגנת הפרטיות שלי, את כל המסמכים מחקתי מהמחשב והעתקתי לאייפוד, ואני הולכת לקנות קופסה גדולה ובעלת מנעול לנעול את כל הדברים האישיים שלי, כי על אבא שלי אני כבר לא יכולה לסמוך יותר. תגידו שזה פרנואידי, תגידו שזה מוגזם. אבל אני מאלו שלרוב מעלים את כל המחשבות האישיות שלהם על כתב, ככה שזה כמו שמישהו יפתח לכם את הראש ויראה את כל הדברים הכי אישיים שלכם, כאלו שלא אמרתם לאף אחד וגם לא הייתה לכם שום כוונה לומר למישהו אי פעם.

אני מקווה שעד השבוע הבא הכל יהיה מאורגן כמו שאני רוצה.

שבוע טוב שיהיה לכם.

"אדם  בוגר".

המונח הזה הולך ונעשה קרוב,הולך ונעשה חלק,הוא לפחות כך הוא אמור להיות.

לא ממזמן חגגתי את יום הולדתי ה17,למען האמת לא ממש רציתי לחגוג אותו באופן רשמי,כי אם לא זוכרים בכלל אז גם לא אכפת אם יש אנשים שאמורים לזכור אותו וכן זוכרים.

אך בכלל מה אכפת לי?אני אמורה שלא יהיה לי אכפת,פשוט לשמוח ממי שכן זוכר,באמת השנה היו כאלה שזכרו שעשו לי כל כך טוב,באמת שימחו אותי,לא כי הם קנו לי מתנה,אלא כי הם זכרו שיש לי יום הולדת ושמחו אותי,חיבקו אותי,או סתם התקשרו לאחל מזל טוב.

אבל בסוף יום ההולדת בכיתי כמו שלא בכיתי הרבה זמן,אני אפילו לא יודעת בדיוק לשים את האצבע ולומר למה.

אני משערת שזה בגלל שהיה לי טוב,עד כמה שזה נשמע דבילי .

פשוט היה לי טוב,הייתה לי הרגשה שלאנשים אכפת,אך למה לאנשים אכפת פתאום דווקא ביום הולדת,ידעתי שיום אחרי כבר אפאחד לא יתקשר ואני יהיה בבית,לא שזה כזה מפריע לי להעביר יום בבית אבל אני שונאת את ההפיכה הזו מחוסר תשומת לב להרבה ממנה חזרה לחוסר.

אני חושבת שהשיא שקלטתי את זה היה אחרי הסקס בלילה שעדיין הייתי בהיי מהאורגזמה.

ואז הוא אומר לי "נראה לי שאני אלך היום ולא מחר".

קלטתי שמחר אני באמת לגמרי לבדי,ידעתי שזה לא אומר שלאנשים שהתקשרו פתאום פחות אכפת,ידעתי שזה לא אומר שלו פחות אכפת,אבל פתאום הרגשתי לבד ודמעות החלו לעלות בזווית עיניי וככל שניסיתי להסתיר זאת יותר ממנו,הן רק גברו,וגברו עוד יותר שהוא היה לגמרי מודע אליהן וכבר לא יכולתי לעצור את עצמי,כי שנאתי את העובדה שהוא רואה אותי בוכה.

למרות כל המודעות למה שקורה לי,זה לא מספיק למרות שאני אמורה להיות כבר ממש קרובה לכל עניין הבגרות,אני בעצם דיי רחוקה ממנו הרי חלק מן הבגרות היא שליטה עצמית,לדעת לשלוט ברגשות שלך ונראה שאת היכולת הזו איבדתי,ספק אם היא אי פעם באמת הייתה לי,אני לא חושבת שאי פעם באמת שלטתי בהם אולי הדחקתי אותם.

רוצה להיות בשליטה, על עצמי [בעיקר].

אז,זוהי המטרה שלי בעיקר,להגיע לשליטה העצמית הזו,אני חושבת שזה החלק היחידי שמפריד ביני לבין הבגרות.

יש שיגידו למה אני ממהרת כל כך להתבגר,אז אני לא,אני חושבת שכבר התבגרתי או לפחות איבדתי את החלק שטוב בחוסר הבגרות- התמימות. אז כבר צריך להגיע לבגרות מלאה זה לא טוב להיות באמצע, אך זה שמגיעים לבגרות לא אומר שאי אפשר ליהנות מדברים לא בוגרים.

בגרות- הנה אני באה.