לגמור ממחשבה

זה מוזר, אני מרגישה שלפעמים אני מעין מטרד עליה. אבל, היא חברה טובה שלי לא? אז כן, אני יודעת שהיא לא מהסוג שמתקשר ממש. אבל היי, היא התקשרה אליו ודיברה איתו. למה לא איתי? למה אני תמיד חייבת לסבך את הכל. אז קרה זה קורה. אין טעם לקחת אנשים ברצינות. גם ככה כולם תוקעים לך סכין בגב. או לפחות זה מה שהוא אמר. שאין טעם לסמוך על אף אחד, צריך לדאוג רק לתחת של עצמך. אבל, אני לא יודעת איך לעשות את זה. למרות שממש בא לי לפעמים. ולפעמים, אני מוצאת את עצמי מתנהגת ככה ונגעלת. מצד שני זה נמצא בכולנו. וככל שהמצב קשה יותר זה יצא יותר למשל בשואה. יש איזה ניצול שואה אחד שאמר פעם שאנשים ששמרו על הערכים שלהם, על ערכי מוסר. לא שרדו הרבה זמן. אולי גם בעולם האמיתי זה ככה. זה פשוט קורה יותר לאט ובצורה פחות בולטת. אבל זה הורס אותך ומכרסם אותך לאט לאט מבפנים.
–טלפון-
אז נחמד יוצאים היום בערב, עוד פעם פאב. בא לי לשתות. אבל אני צריכה להוציא את האוטו. אולי אני אתן לו לנהוג במקומי. זה שהוא דפק את האוטו לא אומר שהוא לא נוהג טוב. אני מכירה הרבה אנשים שנוהגים טוב שדפקו פעם את האוטו. אבל תמיד שאני נותנת את המפתחות של האוטו של אמא למישהו אחר יש בי איזשהו חשש. גם אם אני מאוד סומכת על הבנאדם. כולנו יכולים לעשות טעויות. אם אני אדפוק את האוטו אז מילא. אבל מה יגידו לי אם מישהו אחר עשה את זה. אולי יכעסו עלי רק יותר כי הפקדתי את האוטו בידיים של מישהו אחר. מצד שני זה יותר אחראי מצידי, אחרי הכל לא הייתי במצב לנהוג ומישהו אחר כן. אז מן הסתם זה עדיף לא? [ושוב אני מטרידה את עצמי בקטנות. מה שיהיה יהיה. אני אזרום כבר].
אני לא אוהבת את העובדה שהרבה מהידידים שלי בטייס. זה מצמצם את האנשים שאפשר לדבר איתם בטלפון או לצאת איתם בשישי בערב. אבל ככה גם לומדים שהם זוכרים אותך במהלך השבוע אם הם בוחרים לדבר\לשלוח SMS  בשעתיים בשבוע שיש להם. זה כיף לשמוע מהם. בניגוד לאנשים שאני יודעת שיש להם הרבה יותר זמן ואני לא שומעת מהם. אבל דיי לחשוב על זה. איכשהו חזרתי לחשוב על מה שניסתי לא לחשוב עליו בהתחלה.

צבא, מה עולה לי לראש צבא פתאום. היה שבוע שואה השבוע. לא כי היה רע. דווקא היה מעולה. לא אכלנו את רוב הארוחות בבסיס אלא בחדר אוכל של קיבוץ ככה שהאוכל היה הרבה יותר טוב. וישנו 2 לילות בקיבוץ אז זה בכלל היה טוב. היה נוף שעושה ממש טוב להסתכל עליו, התחלתי ללכת לחדר כושר. פשוט עסקנו בנושא השואה השבוע. זה היה עמוס חלק מהזמן וכבד, הרי זה לא נושא קל. אבל למרות הכל ממש נהנתי.

זהו, נראה לי אני אסיים פה.
נהנתי השבוע.
זה מה שחשוב.

במקום שכולם לובשים את אותם הבגדים. במקום שמצייתים לפקודות. במקום שבשביל להגיד שלום אתה צריך להצדיע. במקום שאסור לך לגעת. במקום שאסור לצחוק כשבא לך. מחפשים את ההנאות הזמניות. בשביל לדעת שאת עדיין מסוגלת להרגיש. ושהצל שלך שונה משל כל השאר. שאת מתבלטת, אפילו רק בעיני עצמך. את רואה את השוני ומנסה לגעת בו. יש לנקוף לזכותך שמידי פעם את אפילו מצליחה. אך שהוא נוגע בך, את לא מצליחה להרגיש. מגע. הוא איננו. הצל שלך שונה, אך רק הוא. אז איתו את מתחבקת בלילה. בוכה לו בשקט בלי שאף אחת בחדר לא תשמע. ולאט לאט הוא עוטף אותך. הצל השונה הזה. המשונה. ועכשיו את כבר מתבלטת בעיני כולם.

אני לא יודעת מה יש לי השנה. בהתחלה זה היה נראה לי הגיוני, העובדה שמצאתי את עצמי בוכה בצפירה של יום הזיכרון לשואה. הרי, הייתי במסע לפולין השנה. ובצפירה חזרתי לשם. לגטו, קברי אחים,קיר המוות, תאי גזים, משרפות... הגיוני שבכיתי, כי אני באמת מאמינה שהמסע הזה. העובדה שדרכתי במקומות שהשמידו מאות יהודים. השפיעה עלי. [למרות כל הטענות המרובות שיש לאנשים שלא צריך להיות בפולין בשביל לזכור או להבין את השואה]. אחרת למה מצאתי את עצמי בוכה?

אתמול, הייתה עוד צפירה. אבל צפירה אחרת. צפירה ליום הזיכרון לחללי צה"ל. נושא שהרבה יותר קרוב לכל תושבי המדינה. כי אנחנו חיים את זה כאן ועכשיו. אחרת איך תסבירו את העובדה שהצטרפו השנה עוד שלוש שמות, לרשימת הנופלים שהינם בוגרי בית הספר. שניים מהם, נהרגו במלחמה האחרונה. מה שגרם לכל העניין להיות הרבה יותר קרוב. אומנם אותם אישית לא הכרתי, אבל אנשים שאני מכירה, שגדולים ממני בשנתיים, שלוש. עמדו ובכו שהקריאו את השמות שלהם. כי הם היו חברים שלהם. כנראה שזה למה בכיתי בצפירה הזו. כי בצפירה היו לי תמונות של אנשים שאני מכירה בוכים, בגלל שחבריהם חסרים, חללים. הם לא היו שם ועמדו עם כולם בטקס במדים, כמו שכל הבוגרים תמיד עושים, הם היו שם רק בשמם. ואז זה באמת הכה אותי, שנה הבאה. אפילו זה לא  מחודש יולי הקרוב, השכבה שלי נכנסת לסף הסיכון. כי גם אנחנו הולכים להיות חיילי צה"ל. מה שאומר שהסיכוי ששנה הבאה אני אשמע שם שיהיה קשור לפנים, שאני הכרתי. גדול עוד יותר. הרי כבר עכשיו יש לי חברים, מכרים, משפחה בצבא. אבל החל משנה הבאה. זה לא יהיה חלק מהאנשים. אלא הרוב הגדול. וזה מפחיד.