לגמור ממחשבה

לא מזמן,הייתה יום הולדת לאחת החברות היותר טובות שלי. ישבתי ועבדתי על זה כל כך,ממש ישבתי וניסיתי להכין משהו יצירתי,ואני לא ילדה יצירתית במיוחד. [ולכל התוהים למה התעקשתי על יצירתיות,זה רק בגלל שלילדה הזו אין ממש משהו שהיא צריכה שיקנו לה, היא מאלו שההורים נותנים להם הכל מבחינה חומרית.] בסופו של דבר,ממש ברגע האחרון,ושאני אומרת ברגע האחרון אני מתכוונת ממש חצי שעה לפני שהבאתי לה את זה,הכל היה מוכן.עטפתי בעטיפת מתנה שמתי בשקית,שאל השקית נקשר בלון הליום ענקי.וזהו כל מה שנשאר זה להביא לה את זה. היא פותחת את העטיפה מסתכלת,מעיינת,ואני רואה את המבעים שלה,וזה פשוט עשה לי כל כך טוב לראות שמשהו שעמלתי עליו שימח בנאדם שחשוב לי.הרבה זמן לא הייתה לי הזדמנות להשקיע ככה במישהו,וזה פשוט עשה לי טוב,זה גם נתן לי מתנה,וגם שימח מישהו שחשוב לי,עד כמה שזה ישמע פלצני.זו פשוט אחת ההרגשות הכי מספקות בעולם.

ואם כבר סיפוקים.אחרי שבועיים פחות או יותר,שלא ממש הצלחתי לבוא על סיפוקי,הסיפוק הגיע אתמול. אך אני עדיין כמהה לעוד,מה שבעצם אומר שהסיפוק לא לגמרי הגיע,רק בצורה זמנית,ועכשיו אני צריכה לחכות כמה ימים עד שאוכל לזכות בהרגשת הסיפוק הזו שוב.

אך מי שלא מסופק בכלל זה ההורים שלי.למה זה?כי הבת שלהם לא משקיעה מספיק בלימודים לטעמם,למרות שזה נכון. אבל זה נראה להם,ליתר דיוק לאבא.שזה קשור לדברים אחרים בחיים שלי,אז הוא מחפש דרכים איך להרוס אותם. אני לא חושבת שהוא עושה את זה מרוע,הוא עושה את זה כי הוא דואג, אבל הדרך שהוא עושה זאת לא תורמת לכלום,רק גורמת לנו לריב כל הזמן,וזה מחזיר אותי למקום שאני לא רוצה לחזור אליו. נראה שכל ניסיון לגרום לו להבין רק גורם לו לכעוס יותר,אז כבר לנסות להסביר לו אני לא מנסה, כל כך רוצה להגיד לו,את מה שבפנים מה שמכאיב, אבל אז זה יכאיב גם לו. ולמרות כל הכעס שלי עליו אני לא מסוגלת לגרום לו לכאב כזה.זה אכזרי מידי.אז אני נשארת בשלי והוא נשאר בשלו, ואנחנו לא מצליחים לתקשר, לחשוב שפעם היינו כל כך קרובים, ועכשיו כמעט כמו שני זרים, שני זרים שיודעים לקרוא אחד את השנייה כל כך בקלות אך למרות כל זה הוא לא מצליח להבין שהנתק הזה איתו עושה לי רע. [ולכל אלה שיחליטו לקפוץ ולומר לי לדבר איתו,אז לא,אני באמת לא יכולה,אם זה היה אפשרי זה כבר היה נעשה]

זהו,לא מדברת על הנושא הזה יותר.

לא רוצה לסיים את הפוסט דומעת,רוצה להישאר בהרגשה הטובה שיש לי מהימים האחרונים.

מההרגשה של הקרבה לאנשים שאני כל כך אוהבת,קרבה שעושה לי כל כך טוב,כי זה טוב לאהוב ולהיות נאהב.

ע"י אנשים שונים שכל אחד מסמל בשבילי משהו אחר וממלא אותי בדרך אחרת.

וזה הסיפוק הכי גדול שלי בימים האחרונים,הרגשת האהבה הזו.

נמאס לי לשמור את כל המחשבות לעצמי.
אך כל ניסיון לדבר לא מצליח.
אפילו לכתוב אני לא מסוגלת, כי אני ממש לא אוהבת את איך שאני כותבת.
ורק הדמעות ממשיכות לזלוג.

אבל טוב לי.