לגמור ממחשבה

"אדם  בוגר".

המונח הזה הולך ונעשה קרוב,הולך ונעשה חלק,הוא לפחות כך הוא אמור להיות.

לא ממזמן חגגתי את יום הולדתי ה17,למען האמת לא ממש רציתי לחגוג אותו באופן רשמי,כי אם לא זוכרים בכלל אז גם לא אכפת אם יש אנשים שאמורים לזכור אותו וכן זוכרים.

אך בכלל מה אכפת לי?אני אמורה שלא יהיה לי אכפת,פשוט לשמוח ממי שכן זוכר,באמת השנה היו כאלה שזכרו שעשו לי כל כך טוב,באמת שימחו אותי,לא כי הם קנו לי מתנה,אלא כי הם זכרו שיש לי יום הולדת ושמחו אותי,חיבקו אותי,או סתם התקשרו לאחל מזל טוב.

אבל בסוף יום ההולדת בכיתי כמו שלא בכיתי הרבה זמן,אני אפילו לא יודעת בדיוק לשים את האצבע ולומר למה.

אני משערת שזה בגלל שהיה לי טוב,עד כמה שזה נשמע דבילי .

פשוט היה לי טוב,הייתה לי הרגשה שלאנשים אכפת,אך למה לאנשים אכפת פתאום דווקא ביום הולדת,ידעתי שיום אחרי כבר אפאחד לא יתקשר ואני יהיה בבית,לא שזה כזה מפריע לי להעביר יום בבית אבל אני שונאת את ההפיכה הזו מחוסר תשומת לב להרבה ממנה חזרה לחוסר.

אני חושבת שהשיא שקלטתי את זה היה אחרי הסקס בלילה שעדיין הייתי בהיי מהאורגזמה.

ואז הוא אומר לי "נראה לי שאני אלך היום ולא מחר".

קלטתי שמחר אני באמת לגמרי לבדי,ידעתי שזה לא אומר שלאנשים שהתקשרו פתאום פחות אכפת,ידעתי שזה לא אומר שלו פחות אכפת,אבל פתאום הרגשתי לבד ודמעות החלו לעלות בזווית עיניי וככל שניסיתי להסתיר זאת יותר ממנו,הן רק גברו,וגברו עוד יותר שהוא היה לגמרי מודע אליהן וכבר לא יכולתי לעצור את עצמי,כי שנאתי את העובדה שהוא רואה אותי בוכה.

למרות כל המודעות למה שקורה לי,זה לא מספיק למרות שאני אמורה להיות כבר ממש קרובה לכל עניין הבגרות,אני בעצם דיי רחוקה ממנו הרי חלק מן הבגרות היא שליטה עצמית,לדעת לשלוט ברגשות שלך ונראה שאת היכולת הזו איבדתי,ספק אם היא אי פעם באמת הייתה לי,אני לא חושבת שאי פעם באמת שלטתי בהם אולי הדחקתי אותם.

רוצה להיות בשליטה, על עצמי [בעיקר].

אז,זוהי המטרה שלי בעיקר,להגיע לשליטה העצמית הזו,אני חושבת שזה החלק היחידי שמפריד ביני לבין הבגרות.

יש שיגידו למה אני ממהרת כל כך להתבגר,אז אני לא,אני חושבת שכבר התבגרתי או לפחות איבדתי את החלק שטוב בחוסר הבגרות- התמימות. אז כבר צריך להגיע לבגרות מלאה זה לא טוב להיות באמצע, אך זה שמגיעים לבגרות לא אומר שאי אפשר ליהנות מדברים לא בוגרים.

בגרות- הנה אני באה.

"תתפשטי ותקראי לי שתהיי מוכנה"
אז התפשטתי[לפחות בחלק התחתון של הגוף] והייתי מוכנה?[כן,נראה לי].
"אמ..את יכולה לבוא"
"ברך אחת פה שנייה לשם רואה את זה אני הולכת למרוח על זה ג'ל ולהכניס לך לנרתיק"

אז כן,עברתי בדיקה גניקולוגית,היה כמובן עוד הרבה בלה בלה בלה באמצע,ועוד כמה מכשירים ואצבעות שנדחפו.
אבל זה לא היה כזה נורא,לחשוב שלפני שנה לא הייתי מעלה ללכת לגניקולוגית[בטח שלא גניקולוג] אבל עכשיו?
היא לא חייבה אותי לעבור בדיקה,אבל היא אמרה שעדיף לראות שהכל תקין,חשבתי לעצמי למה לא?
אז הכל היה תקין,וקיבלתי את המרשם שבשבילו באתי,גלולות למניעת הריון.
קונדומים זה סתם יקר והורס מהספונטאניות.
עכשיו רק צריך לחכות שהמחזור יגיע[נו,שיבוא כבר].

סוף,סוף הצטרפתי לקבוצה של המשלחת לפולין.
לא קיבלתי את הקבוצה המועדפת שלי,כי הצטרפתי באיחור.
אבל אני בקבוצה אחרת נחמדה,יש שמה ידידים שלי ,עוד ידידים שלי ועוד כמה שאני לא מכירה.
אה,כן אני הבת היחידה.
בהתחלה לא אהבתי את הרעיון מי יודע מה,כי נקבה צריכה עוד נקבה כדאי לדבר איתה מידי פעם[למרות שיש שמה בן אחד או שניים שיענו לקטגוריה]
אז הצטרפתי לקבוצה,וכולם לא הבינו מה אני עושה שם בהתחלה.
אבל קיבלו אותי בסבר פנים יפות,או ליתר דיוק את זוג שדיי והואגינה שלי קיבלו בסבר פנים המומות.

דווקא נחמד רק עם בנים,יש הרבה יחס,וגם אני זונת צומי לפעמים.

חוץ מזה שאת מנת הבנות שלי אני אקבל בלילה,בכל זאת לא יתנו לי לישון איתם וישלחו אותי לחדר של הבנות.

[נו באמת כאילו שהיה קורה משהו,כמה חורים הם כבר חושבים שיש לי,מצד שני יש שבעה ימים P: ]

לאחרונה[נו,אתמול] יש לי מזל ממש רע בנסיעה באוטובוסים.
נסיעה שאמורה להמשך שעה הפכה להיות שעתיים וחצי.
כל פעם שהגעתי לתחנה,פספסתי בדיוק את האוטובוס והייתי צריכה לחכות חצי שעה לקו הבא.
היה חם היה מייגע ולשם שינוי לא ממש נתקלתי באנשים מעניינים שיבדרו אותי בדרך,בעצם,כן נתקלתי באיזה צמד חמד,שניים שלמדו איתי ביסודי,שחשבו שיהיה מאוד משעשע לנסות להציק לי,עברו 5 שנים ועוד מעט נכנסים לשנה ה6 ועדיין,כל פעם שאני פוגשת אותם אני מרגישה שוב כמו אותה ילדה ביסודי.לפחות האייפוד היה איתי והעמדתי פנים באלגנטיות שאני לא שומעת אותם ולא מתייחסת לקיומם.אבל עמוק בפנים אני מעלה בראשי כל מיני דברים משעשעים למידי שהיו יכולים לקרות להם ברגע זה[מי אמר ילדותיות ולא קיבל?],החל מאיזה מצחיק אם הם יחליקו עכשיו באוטובוס או שיהיה במפר בכביש והראשים שלהם יתנגשו,עד לדברים הזויים כמו שיכנס עורב מהחלון של האוטובוס ויתלוש להם את עגילי הערסים המנצנצים מהאוזן שלהם ויתעופף חזרה אל מחוץ לאוטובוס.
והפעם שהאוטובוס הגיע לתחנה שאני יורדת בה, לשם שינוי שמחתי.

אני מוצאת את עצמי בכוונה ללמוד למתכונות האחרונה שלי השנה [אחרי שאלעד בלבל לי במוח ללכת ללמוד], בשביל זה אני צריכה את הדיאט קולה שלי ואיזה משהו מתוק.

אני תכננתי לי על הקינדר בואנו ששכב לו בארון,אך להפתעתי אני פותחת את הארון והוא איננו שם,אני מזיזה קצת את הקופאות והשקיות וכל הדברים הבריאים האלה שיש שם,אבל אין שום זכר לקינדר שלי פתאום אני שומעת קול מאחורי "את מחפשת את הממתק?כי אם כן אני אכלתי אותו" המחשבות שלי בתגובה למשפט זה #@$#%@#$

אם אתם תוהים,קול זה היה של המנקה שמופיעה בביתנו אחת לשבוע.
למה לא רצחתי אותה על המקום והלכתי משם בשלווה בלי לומר מילה? כי ההורים רואים בן מעין מקרה סעד, כי היא מסקנה כזאת אז צריך להתייחס אליה יפה.
בסדר להתייחס אליה יפה,אבל למה היא צריכה לאכול לי את הקינדר בואנו שלי?!
בקצב הזה היא תקבל יותר זכויות בבית ממני:
היא שוברת והורסת דברים בבית, לא צועקים עליה מסבירים לה יפה ולא מחייבים אותה לשלם על זה.
היא יכולה להגיע וללכת מתי שהיא רוצה.[היום הקבוע הוא רק המלצה בשבילה]
היא אוכלת אוכל של אחרים ואפאחד לא אומר לה כלום,אם אני הייתי אוכלת לאחשלי איזה ממתק שההורים שמרו בשבילו כבר ממזמן הייתי מקבלת נאום שזה לא בסדר ואני צריכה לבדוק של מי זה לפני שאני אוכלת.
נראה לי אני מכריזה על עצמי בתור מנקה של הבית,אולי ככה יתייחסו אלי יותר יפה וגם אני אקבל על זה כסף.

אז,זהו אני חוזרת לנסות ללמוד למתכונת,שגם ככה מיותר ללמוד אליה אם אני הולכת להיות מנקה.
נראה איך אני אסתדר בלי מנת המתוקים שלי.