לגמור ממחשבה

אז זהו,נגמר החופש לפחות בשבילי למרות שעדיין יש תחושה של חופש כאילו יחלפו להם חודשים רבים לפני שאני אתחיל את י"ב זה נגמר באמת ופתאום ראיתי אנשים שלא ראיתי כל החופש,לא שמעתי מהם כל החופש,פתאום זה נראה כל כך מוזר והאנשים נראים לך כל כך שונים למרות שהם לא השתנו בכלל מבחינה פיזית [חוץ מזאת שעשתה ניתוח אף, זאת שהורידה 15 קילו וההוא שהוריד את הראסטות].
אני יודעת על עצמי שכל כך השתנתי בתקופה האחרונה,אני בספק אם מישהו באמת מכיר אותי עכשיו אלא אם כן הוא היה איתי בזמן שעבר עלי השינוי.
אגב,השינוי הזה הוא לא איזה משהו שפתאום קרה אלא שינוי בתפיסה שלי, בגישה שלי לדברים.
אני מתארת לעצמי שגם על אחרים עברו שינוי,כאלה שחבל לי לאבד איתם קשר, אך נראה שאנחנו רחוקים מאי פעם ויש לנו רק שנה אחת להשלים פערים. יש שיגידו ששנה אחת זה המון על מנת להכיר בנאדם, אבל אני חושבת  שאחרי שהכרת בנאדם בדרך אחת ופתאום הוא הפך לאחר הרבה יותר קשה לך להכיר אותו כי בתפיסה שלך הוא אותו דבר כמו פעם ואם אתה לא מסוגל לעכל את השינוי אז הקשר מתנתק ומתפוגג.
עשרות קשרים נבנו והתפוררו ככה בגלל שינוי שעבר על בנאדם במהלך הקשר שלהם.
נכון,יש קשרים שמשתמרים אבל זה רק במקרה שהבנאדם עבר את השינוי איתך או קיבל אותו.

יש הרבה מאוד שינויים מסביבי, נראה שאני מעכלת אותם מקבלת אותם עובדה אני ממשיכה בחיי כרגיל, אך אני חוששת שזו רק אדישות שבאה לכסות על העובדה שקשה לי עם זה, תמיד טענתי שחיי התיכון זה טוב, חוץ מהעבודה שלהיות בבצפר כולל לימודים, חוץ מזה אני מאוד אוהבת את הבצפר אם להודות אפילו נתקלתי בכמה שיעורים מעניינים ומורות שבאמת יודעות ללמד.
אך למרות שזה נראה שאני מאוד חוששת ומאוד לחוצה,אני לא. אני יודעת שאני מסתגלת טוב לשינויים לא משנה כמה אני חוששת מהם ואני אף פעם לא נותנת לחששות שלי להפריע בדרך,אבל החששות עדיין שם.

אז הנה,אני סוףסוף מעכלת את העובדה שאני מתחילה את השנה האחרונה שלי בבצפר.

אז ימי המלחמה נגמרו?על זה אני לא יכולה לענות לכם אני רק יכולה לומר ששקט עדיין אין פה, אבל אולי זה רק בגלל השכנים הטורדניים שלי שמשמיעים קולות רועשים של קידוח ב6 וחצי בבוקר.

דווקא מהמלחמה הזו יצאו כמה דברים חיוביים בשבילי,ולפני שאתם סוקלים אותי אני ממש לא אומרת שהמלחמה זה דבר טוב, אך בכל זאת היא יצרה אווירה שונה בשבילי לחופש ולא רק במובן השלילי של העניין. בחודש הזה של המלחמה מצאתי את עצמי מטיילת הרבה ברחבי הארץ,מצאתי את עצמי מתחברת הרבה יותר עם אנשים ובלי בעיה נפגשת איתם כי חיפשתי תירוצים לנסוע מפה ולהיות במרכז הארץ,היו ימים שלמים שלא חזרתי הביתה שזה דבר מצוין ,להיות יותר זמן בכוך המשפחתי יכול לשגע אותי.

הזמן היחיד שאני באמת אוהבת להיות בבית,הוא שבית ריק ואני יכולה להפעיל את המזגנים בשתי הקומות ולהתהלך בבית בעירום.

והרי חדשות משמחות מחר אני הולכת להרוויח 150 שקל בשמירה על תינוקת קטנה וחמודה,אומנם זה לא עבודה קבועה אבל זה עדיין משהו אתם יודעים מה אפשר לעשות עם 150 שקל?! אפשר לפרוט את הכל למטבעות של 5 אג' ואז לזרוק אותם באוויר ולשחות עם הכסף,כמובן שאני אאבד הכרה בזמן שהמטבעות יפלו אבל לפחות אני אגיע לבית חולים שמחה ומאושרת, ואם אני לא אהיה כזו אני בטוחה שיזריקו לי משהו שידאג שאני אהיה כזו.

אם כבר שמחה ואושר בימים האחרונים האפאתיות התחלפה באופוריה מטורפת עד כדאי כך שאני יושבת ומקשיבה לדיסק עם שירים עצובים ומדכאים שאלעד הכין לי ליומולדת בזמנו ולמרות שאני מתחרפנת מגעגועים ובא לי לבכות אני כזה "יו איזה קטע הוא בצבא עכשיו ולא פה לא נורא הוא נראה טוב במדים",אתם בטח חושבים שלקחתי משהו אבל באמאשלי אני לא.

אבל, יש לי שאלה אליכם. מישהו שם לי משהו באוכל? אם כן תודה רבה :]

יש לי עכשיו,חשק לכתוב בציניות וללגלג על כל העולם.
אבל כלום יוצא לי מהאצבעות,רק המון בלבול ובדידות,שאני לא אמורה לחוש אבל הם פה.
אך עם זאת לא רע לי אני פשוט אפאתית להכל, עד שפתאום יוצאים להם זרמים של בכי.
זה לא שסבלתי בימים האחרונים,דווקא ביליתי עם אנשים שהיה לי ממש טוב איתם,זה משהו בתוכי,ועכשיו שאני כותבת אני מקווה להתנתק מזה פתאום ולחשוב על מה שעברתי בשבוע האחרון ופשוט לשמוח או משהו כזה. הרי איך אני יכולה לכתוב שאני אפאתית להכל,אי אפשר לכתוב בלי להביע כלום,הרי גם ציניות זו סוג של הבעה, ולמרות זאת אני כותבת עכשיו, אך אלו מילים ריקות.

כנראה שזה ימחק בקרוב בתקווה שאצא מהאפאתיות ותבוא לי המוזה.