איך לכולם יש את המילים להגיד מה שהם באמת מתכוונים
איפה לשים נקודה, איפה לשים פסיק.
איפה להמשיך ואיפה להפסיק
כמו במערבולת בים, אני לא מצליחה לומר דבר
שום דבר לא יוצא כמו שאני באמת רוצה.
אני מתחילה-ומפסיקה-ממשיכה-ומוחקת
איפה המילים
פעם ראיתי ספר של פרידה קאלו,
היו שם המון ציורים שלה וגם סתם שירבוטים, וגם קטעים מהיומן שלה
מלא שירים שהיא כתבה.
כל השירים שלה היו בנויים ממילים. אוסף של מילים אחת אחרי השניה.
ולמרות שזה לא אמר שום דבר, אלו היו השירים הכי אמיתיים.
כי על מילה אחרי מילה אין באמת מה לחשוב, זה יוצא ישר מתוך הלב, מתוך האסוציאציה.
אני יכולה לקנא באנשים שיכולים להראות את עצמם באמת,
להראות את החיים שלהם בלי להתבייש, בלי לפחד. בעצם, אולי זה להתמודד עם הפחד תוכדאי שאתה מראה אותו.
להיות פחדן זה לפעמים להיות אמיץ.
גם ההפך.
אני מקנאה באנשים שיודעים לכתוב, לכתוב ולגעת באנשים עם הכתיבה שלהם.
רב הפעמים זה יוצא בלי כוונה.
אני מנסה לכתוב ולא יוצא לי שום דבר מעניין להגיד.
כל מה שאני מרגישה עכשיו זה מין כאב מציק בחזה,
שמספר לי על הטעויות שלי ועל הפרידות שלי.
אז מה עדיף?
להיקשר למישהו ולא להסכים להפרד ממנו לעולם או לא להקשר לאף אחד?
וגם,
תמיד יש אמצע.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
