למרות הכול.

לפני שחזרתי למיטה שלי, הלכתי למטבח להכין לעצמי שוקו, והתיישבתי על אחד הכיסאות שמול השולחן. אפילו לא טרחתי להדליק יותר מאשר את הנורה הקטנה, חסרת האהיל וצהובת האור שנתלתה מעל לשולחן, דבר ששיווה למטבח אוירה של בית קטן וישן השייך לבן אדם אחד בודד, ברגע שלפני שהצופים מבינים מה היא עלילת הסרט. לרגע דמיינתי תמונה בה ניתן לראות את דלת הכניסה נפתחת ואור בהיר וחם נשפך מהמסדרון אל תוך המטבח בהדרגה. אפשר להבחין ברגליו של האדם העומד מאחורי הדלת, יש לו נעליי ספורט בצבע ירוק זית הנוטה לחום עם שרוכים לבנים בלויים מרוב שימוש, ומכנסי ג'ינס פשוטים בצבע כחול בהיר. מוזיקה חלשה מהסוג שכמעט ולא שמים לב אליו מתנגנת ברקע, אפשר לשמוע דרכה את השקט. לאחר רגע קצר המצלמה עוברת לצלם מנקודת מבטו של העומד בדלת, ומטבח ישן שהצבע השולט בו הוא כחול אפרפר ודהוי המואר באור צהוב של נורה חשופה מעורר תחושה מסתורית. אני יושבת על אחד הכיסאות שם כשגבי מופנה אל הדלת ושותה את ספל השוקו הרחב והחמה שלי באיטיות והתנועות מיומנות, כמו לא שמה לב שמישהו מתבונן בי. צבע החולצה שלי מתאים לצבע האוירה במטבח, ויש לי צעיף דק וארוך משובץ בקווים בגווני תכלת, כחול וחום.

"תובל?" הוא שואל בקול רגוע מהסוג הבטוח.

זווית הצילום של המצלמה משתנה, והמצלמה מצלמת מתוך המסדרון שמחוץ לבית, כשאפשר לראות את הגב שלו ומסגרת הכניסה לבית בשחור, ואותי ואת המבטח בצבעים הרגילים.

"אני יודעת שאתה כאן." אני אומרת בקול בטוח וצלול מבלי להסתובב וממשיכה ללגום מהשוקו שלי.

נקודת המבט משתנה שוב, והפעם המצלמה נמצאת ממש מולי, ומאחורי אפשר לראות את חזיתו במטושטש.

"אני יכול להיכנס?" הוא שאל.

"אם זה רצונך, אני מניחה שכן." אני אומרת מבלי להזיז אף שריר מלבד השפתיים.

הפוקוס של התמונה משתנה מבלי שהמצלמה תחליף את מקומה, כך שהדמות שלו תיראה ברורה וחדה, ושלי מטושטשת. יש לו חולצת טי בצבע בורדו עם כיתוב בצהוב עכור, שרשרת חרוזי עץ חומים ושיער חום ארוך מעט בעל מרקם גלי. לעיניים הגדולות שלו יש גוון של ירוק הנוטה לחום כמו של הנעליים שלו, ובתווי הפנים שלו אפשר להתבונן שעות מבלי שזה יימאס. הוא ממשיך לעמוד במקומו ולהביט בי מבלי לראות את פניי. שתיקה.

"יהיה זה רצוני רק אם יהיה זה רצונך שלך", הוא אומר ומלווה את מלותיו בתנועת ידו. המצלמה מתמקמת שנית מאחוריו.

"ובכן, תיאלץ לחכות זמן רב עד לקבלת ההחלטה, אולי אפילו זמן רב מדי."

"אם זו היא הברירה היחידה אשר את מתעקשת להותיר לי- אחכה."

"אני אשקול את העניין."

"אין בעייה, אשתדל שלא להפריע."

שקט מסביב. המוזיקה מתגברת מעט, אבל עדיין קשה מאוד להבחין בה. על פי רוב, כאשר צופים בסרטים, אף אחד לא מבחין במוזיקת הרקע, שנמצאת שם כל הזמן. אני שותה את השוקו שלי באיטיות, מושכת כל דקה ודקה. נראה כאילו לא אכפת לי להותיר אותו להמתין לי גם ימים בפתח הבית.

המצלמה מתרחקת מאיתנו מעט, והתמונה כולה מתפקסת.

"אתה בטוח שאתה רוצה להיכנס?"

"אם לא לשם כך- מדוע באתי?"

"תיארתי לעצמי שתשיב כך."

"אז תרשי לי להתקרב אלייך?"

"אם אתה רוצה, מי אני שאמנע ממך לעשות כן?"

"נו, בחייך! זה סרט רומנטי!" הוא מנסה לשכנע אותי.

"וכי למה החלטת שיהיה זה סרט רומנטי?" אני שואלת באדישות תוך כדי שאני מסיטה לאחור את כיסאי ומסתובבת לכיוונו. המצלמה מצלמת את פניי, ואז את הכיסא הנפגש עם הצל של עצמו וחותך את הרצפה, ואז את המבט שלו, ואז מתרחקת ומצלמת את שנינו מהצד, כך שניתן לראות את המטבח כולו, התמונה השלמה.

"לא אני הוא שבחר כך, אלא שהדמיון שלך החליט את ההחלטה. זה הסיפור שלך, לא?" הוא חושף בפניי את האמת שהשתדלתי להדחיק.

"כנראה שאתה צודק." אני מנסה לשמור על כבודי, שמקורו היחיד הוא בטון הדיבור הבטוח והשלו שלי.

"מן הסתם את מסכימה איתי. את היא זו שממציאה את התסריט."

"כן, אפשר להגדיר את זה כך."

"ברור. מי עוד מלבדך יעלה בדעתו שמה שמושך אותך בסרט הזה הוא הרוגע והאדישות שהדמות שלך מקרינה? את רק רוצה להתמסר לתחושה של הכוח שלך מול עצמך, שלך מול שאר בני האדם ושלך מולי, את רוצה להיות השולטת במצב ובזמן, את רוצה לשלוט בחייך בעזרת השליטה בקול שלך."

"אני לא מבינה." או יותר נכון- מבינה אך מתעקשת שלא להבין.

"בדיוק מסיבה זו את מציבה את עצמך כאן מולי, בסיטואציה בה את היא הרצויה והנחשקת שתמיד חלמת להיות, ואת מצליחה להסתיר את הרצון האישי שלך ולנהוג כפי שלדעתך יגרום לך להרוויח את תחושת השליטה אותה את כה מתאמצת להשיג."

"אני רוצה לצאת מהסרט הזה", אני אומרת בטון מיואש תוך כדי שאני מתקרבת לעברו עוד.

"את רוצה לרצות לצאת ממנו." הוא נשאר רגוע, דבר שמלחיץ אותי אף יותר.

"אני רוצה ולא רוצה, אבל אני מרגישה מאוימת כאן."

"זה רק מפני שאת את ואלו הם החיים שלך. אני כאן בסך הכול מפני שאת בחרת בי לשחק את התפקיד הזה בסרט שלך."

"די, תפסיק! הסרט הזה יוצא מכלל שליטה!"

"טעות. לא הייתה בו שליטה אמיתית מלכתחילה, הייתה זו רק אשליה."

"תוכל בבקשה להפסיק להתחכם?" אני שואלת וניגשת אל המטבח עצמו, ומכינה כוס שוקו נוספת, גם בשבילו.

"זה לא אני שמתחכם, זו את שמחליטה לגרום לי להתחכם בסיפור שלך."

"אתה יכול שלא להזכיר את זה בכל משפט שני?" אני מנסה להחזיר לעצמי את השליטה והכבוד, שכל כך מהר הספיקו לברוח.

"תפסיקי את להזכיר זאת לעצמך, ואפסיק גם אני."

"אתה עולה לי על העצבים."

"למען האמת, גם את לי."

"כלומר- הטקסטים שאני המצאתי בשביל הדמות שלך, כלומר- אני, מואסים כל כך מהר בהתנהגות של עצמי, כלומר- גם אני? ממך, כלומר- מעצמי, ממש לא ציפיתי!" אני מקדימה את הסבריו ועונה בציניות.

"כל הכבוד, אני רואה שלמדת משהו."

"אם אתה ידעת את זה- סימן שגם אני כבר יודעת- סימן שבעצם לא למדתי כלום."

"נקודה מעניינת." הוא אומר, ואני מגישה לו את כוס השוקו שהכנתי לו, ומתיישבת מולו מבלי לגעת בשארית השוקו שלי.

"טוב, אני חושב שכבר קלטנו את הפואנטה. לדעת כדאי להפסיק את הסרט עכשיו?"

"אמנם קלטנו את הפואנטה," ברגע שתלה בי את האחריות להוצאתה לפועל של בקשתו אני חוזרת להיות השולטת במצב, "אבל עכשיו אין סיבה שנפסיק את הסרט כאן. אם כבר באת ואם אתה כאן- למה שלא נגשים בדרך כמה פנטאזיות נוספות?"

"את זו שגרמת לי לבוא מפני שזה מה שאת רצית שיקרה. תוכלי לזמן אותי שוב, את לא חושבת? עכשיו אני די עייף, כבר כמעט בוקר."

"זה התסריט שלי, לא שלך, ואני מחליטה שאתה לא עייף!"

"זה לא עובד ככה, את צריכה לרצות בזה באמת, אחרת לא היית גורמת לי בכלל להיות עייף. עכשיו תביטי מבעד לחלון לרגע. השמש מתחילה לעלות, עליי לחזור לביתי."

"דיי, נשבר לי ממך."

"לי נשבר מאיך שאת מתווכחת עם ההחלטות של עצמך."

"ולי נשבר מזה שאתה מזכיר את זה כל הזמן."

"לי נשבר שאת מתלוננת מזה."

הוא מתקדם לעברי, ואני מתקדמת לעברו. זה מה שרציתי שיקרה, ולכן זה מה שקרה. בינתיים השמיים כבר מראים סימנים בולטים של צבעי זריחה. השפתיים מתקרבות זו לזו, והמוזיקה שברקע מתחזקת.

"איזה קיטש. ואת עוד העזת לומר שזה לא סרט רומנטי." הוא מסנן.

"שתוק כבר ותזרום. אתה גרוע יותר מעשרה אולמות מחשבות שלמים."

"מי שמדברת."