למרות הכול.

שלום וערב טוב לכולם,

בלי יותר מידיי התנצלויות וברבורים (הרי בשביל זה יש מסרים למנויים, כמובן!), נעבור לסתם עוד קטע קצרצר מתוך הסיפור, פשוט מפני שבזמנים אלו, בהם הסיפור מהווה חלק משמעותי כל כך מחיי, אין לי סבלנות לכתוב (כמעט) שום דבר אחר. (ואולי זה קצת חבל, אבל לפחות אני מתקדמת וזה עושה לי טוב!)

~

החוף היה ריק מאדם, ונדמה שחיכה שם במיוחד בשבילי. החול היה חלק- חלק ונקי- נקי, אף לא שקית חטיפים או צלחת פלסטיק אחת היו מונחות עליו ומכוסות בחלקן בגרגיריו, שנראו אפרפרים וקודרים בהרבה יותר מאשר הגרגירים הזהובים של הקייץ. המים עצמם נראו אפורים גם הם, אפורים ומלאי גלים סוערי אופי מצופים בעיגולי קצף לבן, זאת בעקבות האפירות של השמיים שהיו עמוסים בעננים, שנראו כאילו עוד רגע ינתקו משם בשל צפיפותם וכבדותם הרבה מדיי וייפלו יחד עם כל מסתם עליי, יימחצו אותי כמו ערמה של מחשבות רעות ומכבידות.

אך למרות העומס והבלאגן בשמיים והסערה שבים, החוף עצמו נראה נקי כל כך, נקי מהסוג שממנו אין לאן לברוח. כיסאות הפלסטיק הקיציים נערמו האחד על גבי השני כמו בניינים רבי קומות נטושים, הפחים שהיו ריקים מעטיפות ארטיקים צבעוניות הותירו לשקיות הזבל האפורות שבהם להתנופף על פי תכתיביה של הרוח, קוו המים היה ריק מגוויותיהן של מדוזות תועות, אחרון הגזלנים נעדר כבר לפני שבועות, השמשיות היו סגורות כולן ורעש ניפוצם של הגלים אפילו לא השתווה לקולות צעקותיהם של ילדים או נביחות כלבים. הכל היה כל כך שקט וכל כך חסר צבע וכל כך ריק, ודווקא מפני שהתחברתי לאווירה הזאת במידה כה רבה- הדבר היחיד שרציתי הוא לעזוב את הים ולא לחזור אליו יותר לעולם. רציתי להיות מסוגלת למלא אותו ולהחזיר אליו את שמחת החיים, הייתי מוכנה לוותר על כל תכולתו של התיק שלי למענו, אך ידעתי שגם היא תיראה בודדה ומנוכרת מכאן, כמו לכלוך זר שנקרא לכאן במקרה, כך שאין אפילו תקווה שאם אתאמץ מספיק אגיע לכך תוצאה בעלת משמעות.

משכתי את כיסא הפלסטיק העליון מראש הערמה הכי נמוכה, גררתי אותו אל הקו בו הים נפגש עם היבשה, חלצתי את נעליי והוצאתי את ארוחת העשר שלי מהתיק. כשהמים הקפואים שטפו לסירוגין את רגליי, הרגשתי הכי בודדה בעולם.