אדישות.

כי זו הדרך היחידה לשרוד את התקופה הזו.

הפעימות לב האלה כשראיתי שאתה מחובר...אחרי המון זמן שלא.

איזה פעימות לב. ורעדתי כמו חולת נפש.

כ"כ התגעגעתי, לא שמתי לב עד כמה...

"לא רציתי לאבד את הקשר שלנו.."

"את לא תאבדי. הפעם אני נשאר."

אני אוהבת אותך!!!!!!!!

ואין עניין את הסתיו הזה בדמעות גדולות למרוח

הדמעות שלא מפסיקות לנזול, כי ככה זה כשמתמוטטים אחרי הרבה זמן.

כ"כ קשה..לא מפסיקה לרעוד.

אני שונא אהבות שפתאום נפרדים ומשאירים את הילדים

מתפוצץ לי הראש. לא יכולה לחשוב יותר.

כשהכל מתפורר לי מול העיניים בצורה מסודרת, זה כואב יותר מתמיד.

לשום מקום אנ'לא שייך ואני לא מתאים גם כאן

לבד. הכל לבד..

אין לי שום מקום שאני יכולה להגיד שאני שייכת אליו.

הלב של אמא מתפוצץ, מי אשם לה, מי אשם לי?

קשה לי לראות אותם ככה. האנשים שתמיד היו חזקים ונתנו לי ביטחון,

נופלים מולי.

תכף אני ארצה שתלכו מפה, שאוכל כבר ליפול בשקט, שלא תראו את הפצעים נפערים

כל העניין הזה גדול עליי.