אז אני לא יודעת מה קורה,

אני לא יודעת אם אני בסדר. אני גם לא יודעת אם אני לא בסדר.

הפכתי לממורמרת. אבל מי לא הופך לממורמר אחרי כ"כ הרבה דברים כאלה..

הלוואי שהכל היה יכול להיות כמו פעם.

לא טוב לי עם עצמי.

אני רוצה להשתנות,

אני רוצה להיות אמיתית,

אני רוצה שיאהבו אותי,

אני רוצה לגדול בקיבוץ,

אני רוצה לעבור עיר/ארץ,

אני רוצה להרזות,

אני רוצה שההורים שלי יהיו מאושרים,

אני רוצה שלא יהיו לנו בעיות כלכליות,

אני רוצה אהבה,

אני רוצה לראות אותו,

אני רוצה להכיר אותו,

אני רוצה שיעריכו אותי,

אני רוצה חברות אמיתיות,

אני רוצה לא להיות לבד,

אני רוצה לא להרגיש לבד,

אני רוצה להיות יפה,

אני רוצה שבני אדם לא ימותו,

אני רוצה שהוא יחזור,

אני רוצה אותו קרוב,

אני רוצה אותה קרוב,

אני רוצה שימצאו כבר תרופה לסרטן,

אני רוצה שקט,

אני רוצה לגור ליד הים,

אני רוצה לחייך באמת,

אני רוצה להיות מאושרת,

אני רוצה ביטחון עצמי,

אני רוצה שתפסיק להיות שיגרה,

אני רוצה שיהיה טוב כמו פעם,

אני רוצה לחזור לכתוב,

אני רוצה לחזור להלחין,

אני רוצה לדעת לנגן באמת,

אני רוצה לאהוב.

והייתי רוצה שמתישהו אני אפסיק לחשוב על מה שרק אני רוצה וצריכה.

אם אני לא מבינה פה כלום, אז למה שאתם תבינו?

שיהיה.

אפילו פוסט אחד אני לא יכולה לכתוב בלי להיות מרוצה ולהרגיש הקלה. כמו פעם.

אף אחד לא רואה, אף אחד לא רואה איך את בוכה מכאב.

פתאום נתקפתי געגועים מטורפים.

לא, שלא תבין לא נכון, אני כל הזמן חושבת עליך, לא מפסיקה לחשוב למען האמת.

אבל פתאום החיבוק הזה שלך חסר לי יותר מתמיד, הקול הזה שלך,

המבט הזה..פאק המבט הזה..

אני לובשת את החולצה שלך. עדיין נשאר בה הריח שלך, למרות שאמא כיבסה אותה כבר כמה פעמים.

ברקע מתנגן השיר שלך, השיר שכל הזמן היית שר. עם הקול המדהים שלך.

ההבדלי גילאים בכלל לא משנים, למרות המבט העקום של כמה אנשים כשהם שומעים עליהם.

אתה מדהים. אבל המרחק המזדיין הזה, אחרי הכול אנגליה זה לא כאן בפינה.

אני ממש רוצה לראות אותך. ממש...מדהים.

ואיך אפשר בלי הציטוט הידוע, שפשוט מעלה בי חיוך כל פעם שאני נזכרת בו;

"Anat?"

"Huh?"

"At yafa madhima"

וואו אני בחיים לא אשכח את הרגע הזה.

כולם יצאו לאיזה משחק, משימה, משהו. וזה היה כבר לקראת הסוף, כשהתחלתי לחלות בטירוף.

אני העדפתי להישאר בחוף. הרגשתי דיי רע. נשארת איתי, למרות שזה היה נורא מוזר שדווקא מדריך נשאר איתי, או יותר נכון שמדריך נורא רוצה להישאר איתי.

ישבנו על החוף והאגם היה כולו שלנו. אותה הפעם הוא היה יפה במיוחד, כאילו בשבילנו.

כשאמרת את אותו המשפט המדהים הזה הייתי חצי בשוק חצי מומסת. לא היה לי מה להגיד, חייכתי, שתקתי, ישבנו קרוב ונשענתי עלייך עם הראש.

זה היה אחד הרגעים המדהימים.

אני זוכרת את הרגע שהיינו צריכים להיפרד, נפרדנו בערך 10 פעמים, 10 "להתראות", עשר חיבוקים..אם זה היה תלוי בנו, זה לא היה נגמר לעולם.

הייתי חייבת ללכת, הייתי חייבת להיפרד.

ידעתי שזו לא הפעם האחרונה שאני אראה אותך.

אני עדיין יודעת את זה.

אני פשוט נורא מתגעגעת..

מאז, אתה כל הזמן השאיר לי הודעות שפשוט עושות לי את השבוע,

איך אתה תמיד יודע מה לכתוב כדי לגרום לי להרגיש טוב..אני אוהבת אותך.

אבל זה בסדר, זה לא עוד פוסט געגועים עצוב, זה פוסט געגועים עם חיוך, עם חיוך מאושר ענקי למען האמת.

אני יודעת שכל מה שכתבתי למעלה לא הכי מעניין, זה בסדר, זה יותר בשבילי. כדי שאני לא אשכח..למרות שאני יודעת שזה לא ייקרה.

אז הפעם אני נפרדת מכם, אבל בחיוך.

(:

נ.ב-לא כתבתי את השם שלו כי אני יודעת שיש פה כמה אנשים שבטח מכירים אותו. אז גם אם אתם ממש רוצים לדעת מי זה, אל תשאלו, בואו נשאיר את זה ככה. או קיי?

יום אחד אני אהיה מאושר

יום אחד, יום אחד

אני באמת אהב ולו רק פעם אחת

יום אחד אני אשלח את הידיים אל השמיים

יום אחד אני אצעק עד סוף העולם

התקוות של היום הן הכשלונות של מחר.

אבל - יום אחד,

יום אחד אני אהיה מאושר.