כ"כ כ"כ לא רציתי לעשות את הפוסט הזה.
אמרתי לעצמי שאין סיכוי שאני עושה פוסט 'שנה מאז'.
אבל איך אפשר להמשיך הכל כרגיל, כשהכל כ"כ לא כרגיל.
שנה לפני, ה-20 ליולי. זה היה יום ראשון של תקופה, שבלי שאני אדע, שינתה לי את החיים.
כל היום נפרדתי מהחברות שלי, סידרתי דברים של הרגע האחרון, ויצאתי לקראת האוטובוסים. כבר האווירה באוטו היתה טיפה עצובה. ניסיתי בכל הכוח לעודד את ההורים שלי, לשנות קצת את האויר שהיה כ"כ לא נעים באותו זמן.
שום דבר לא עזר, הגענו לשם, ובלי ששמנו לב..הגיע הזמן להיפרד. אמא פרצה בבכי, ואחריה גם אבא (זו היתה הפעם השנייה שראיתי את אבא שלי בוכה..) הבטחתי לעצמי שאני לא אבכה, ולא בכיתי.
היה קשה לראות את אמא ואבא מבעד לחלון, בעודם בוכים ומנופפים. פתאום האוטובוס התחיל לנסוע, ולאט לאט העיניים העצובות של אמא ואבא התרחקו ונעלמו.
הסתכלתי על הנוף של הנסיעה, והבנתי..זה קורה. הנה הכל מתחיל.
הגענו לשדה תעופה, והיה את האוירת שדה תעופה הזו, שאני כ"כ אוהבת כשאני טסה, וכ"כ שונאת כשאני מלווה מישהו ונשארת בארץ.
בקיצור,
היתה טיסה נוראית, טיסה שככל הנראה אני לא אשכח בחיים. אבל בשביל לעבור את החודש המדהים הזה שוב, אני חושבת שהייתי עוברת אותה עוד פעם.
היה לי חודש לא רגיל, מלא באנשים חדשים, אהבה חדשה..היה מדהים.
היום, נפגשתי עם אמריקאים חדשים, וראיתי אותם ואת הישראלים של המשלחת שלהם, וראיתי בהם קצת מאיתנו.
איזה מין תיאום נורא, שנה מאז, אמריקאים.
היה שם איזה אחד שקראו לו ג'וש. כשהוא אמר לי את השם שלו.. עברה בי טיפת עצבות. יש מיליוני ג'ושים, וזה כ"כ לא שם נדיר. אבל בכל זאת..
פאק.
שנה מאז,
מי היה מאמין?
ובכל זאת, בכל יום אני רק מתגעגעת ואוהבת יותר ויותר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
