שבוע אחרי פרידה.

ארבע חודשים של אהבה.

חצי שנה של התאהבות.

סיימתי את זה. לא יכולתי יותר להמשיך איתך.

אוריין, באמת שאני אוהבת אותך בכל ליבי.

אבל אני לא מסוגלת להתמודד איתך יותר.

ועכשיו? 

אני לא מסוגלת להתמודד עם עצמי.

מחפשת את הריגוש מעבר לפינה

מחפשת את עצמי בכוס בירה הבאה, עם הצ'יסר ליד.

הסיגריה חזרה ליד, והגוף רק מחפש תשובה לכל הסיפור.

אולי זה רק תקופה, והכול חולף.

אולי אני נכנעתי למצב, ונכנסתי בקלות לדיכאון.

איבדתי את כל מי שאני

את כל מה שרציתי להיות.

חודש קשה.

הכול לא מצליח לי באמת.

אני רק רוצה שיהיה לי טוב.

אני לא רוצה יותר ערבים שיכורים.

סיגריות מעושנות.

אני רוצה את עצמי, לפני חודש.

בלי קושי, בלי כאב.

אתמול הייתי אצל הסטרייטית.

אחרי חמישה לילות אצלה, הגיעה השיחה

"אני לא מוכנה לטפס יותר על הצוק הזה"

אני גם לא יודעת אם אני הייתי מוכנה.

אני פשוט ניסיתי לחפש את עצמי איתך.

מחדש.

בלילה 

הלילה,

שוב חשבתי על אוריין.

אוריין אוריין אוריין.

הכול נפל אצלי.

כל הכובד על הלב התחיל לצאת החוצה.

לצאת למקום לא נודע.

ואת, מתחילה לנשק, ואני נאבדת לך בין הידיים.

בנשימות שלך.

לא יודעת מה טוב לי.

אני מבקשת ממך להכאיב לי.

לנשוך אותי.

ואת עושה את זה.

הכאב הזה היה רגעי.

לעומת הכאב שאני עדיין נושאת.

הכול מתבלבל לי.

הכול קשה.