המלחמה באהבה.

אוף זה פשוט לא הגיוני.

אני לא מבינה למה תמיד הכל צריך להיות מסובך?

גם כשהוא לא באמת מסובך!

ולמה כמשהו מתחיל להראות טוב, זה תמיד כזה קשה לשמר את זה?

למה אני לא יכולה שפשוט יהיה לי טוב?

אני לא אומרת לכל החיים...וכל הזמן..כי ברור שיש תקופות של ירידה ושל עליה..

אבל בכל זאת, התקופה הזאת נראית לי בעליה.

אז למה לעזאזל אני לא מצליחה לשמור עליה בעליה?

למה פתאום יש תחושה של פחד?

למה פתאום יש תחושה של חוסר אונים?

שהכדור כבר לא בידיים שלי..

שאני כבר לא שולטת על המצב..

אני יודעת שמגיע לי שיהיה לי טוב, ואני יודעת שגם יהיה לי טוב..

וזה היה נראה כאילו באמת הולך להיות משהו טוב.

ועכשיו אני כבר לא יודעת.

אני כל כך מטומטמת בזה שאני מתאהבת מהר..

למה אני פשוט לא יכולה להפסיק להיות מטומטמת?!

למה אני לא יכולה פשוט להנות מהמצב כמו שהוא?

מה לעזאזל אני מצפה ממנה?

חוץ מזה שאני באמת לא מבינה מה הבעיה בי.

לא מצליחה להבין..אולי אני נרקסיסטית.

ואלי אני פשוט מזוכיסטית.

נמשכת למשהוא שאני יודעת שיפגע בי.

היא פשוט כל כך יפה, שאני מרגישה לידה כל כך מכוערת.

והיא כל כך חמודה, שאני מרגישה לידה כל כך מטומטמת.

והיא פשוט כל מה שחיפשתי, ואני מרגישה כאילו אני דוחפת אותה ממני החוצה.

ואני לא רוצה לעשות את זה!

אני לא רוצה ללחוץ, ואני לא רוצה להיות תלוטית, ואני לא רוצה להפוך לסמרטוט כמו שקרה עם יערה.

אני פשוט רוצה פעם אחת להרגיש שאני יכולה להתמיד במשהו.

להרגיש שיכול להיות לי טוב עם מישהי גם לאורך זמן, ושאני לא צריכה סטוצים מגעילים כדי להרגיש טוב.

ואני רוצה לעשות משהוא עם זה אבל אני לא יכולה.

אני יודעת שאני אולי אפילו מגזימה..

אני מתקשרת יותר מידי?

אני אומרת יותר מידי כמה אני רוצה שזה יעבוד, וכמה אני רוצה שזה יצליח?

אני דוחפת אותה ממני?

מה לעזאזל אני עושה לא בסדר?

מה??????????..

אני לא יודעת במה אני טועה.

ואני כבר באמת לא יודעת מה אני צריכה לעשות כדי לקבל ממנה איזשהו פידבק.

איזה עצם קטנה שתגיד לי שגם היא רוצה שזה ילך, ושגם היא רוצה להיות איתי.

משהו שיגיד לי שכן גם היא מרגישה אלי משהו ולא רק אני אליה.

כי נמאס לי מחד צדדיות.

נמאס לי לרדוף אחרי אנשים.

והאמת כבר אמרתי לעצמי, "לא רוצה, לא צריך"

אבל זה כבר הגיע למצב של- "לא אני לא מסוגלת להפסיק לדבר איתה, אני מכורה!"

אני אוהבת לדבר איתה, אני אוהבת לשמוע אותה צוחקת, ואני אפילו אוהבת כשהיא צוחקת עלי מיד פעם.

ולא אני לא אובססיבית כלפיה.

אני פשוט נהנת ממנה.

היא באמת עושה לי טובץ

אבל אני פשוט לא יודעת עד כמה אני עושה לה טוב.

ובנוסף על הכל יש את האקסית שלה וגם את האקס שלה שלא מקלים עלי יותר...

אני יודעת שהיא לא תשכח את האקסית שלה, ואני ממש לא מצפה ממנה לעשות את זה.

גם אני לא אשכח את יערה. ואני לא אתן שמישהו יגיד לי לשכוח אותה.

ובגלל זה אני מבינה אותה.

אבל פה המצב שונה, כי האקסת היא גם אחת שרוצה אותה.

או לפחות ככה זה נראה.

ואני לא יודעת עד כמה היא לא רוצה את האקסית שלה.

ואתם יודעים מה?

אני אפילו לא מבקשת שתישאר איתי בכוח.

אני רק מבקשת שתדבר איתי.

שתגיד לי מה קורה.

שתראה לי שהיא מנסה לפתור את הבעיות ולא סתם להגיד שהיא תעשה את זה כשהלחץ יגמר.

חוץ מזה שהיא פשוט רואה דברים בצורה שונה ממה שאני רואה אותם.

היא רואה דברים בצורה קצת יותר קשה וקשוחה.

ואני אומרת לה הרבה שהיא צריכה להיות אופטימית יותר ולהסתקל על דברים מנקודה בהירה יותר.

כי כשהיא לא מאושרת ורוב הזמן בבאסה, זה משליך עלי.

אני כבר יותר מידי מעורבת רגשית.

ולכן אני גם לא מסוגלת להתעלם מדברים שקורים לה.

אם היא תהיה עצובה, גם אני אהיה בבאסה. ואם היא תשמח אני גם אשמח.

בכל מקרה, אני פשוט אומרת שזה יהיה נחמד לא להיות על סטנד-בי.

לא להיות בהמתנה.

כי ככה זה מרגיש.

כי בזמן שאני על המתנה- אני מפתחת רגשות!

וזה לא משהו טוב מבחינתי אם זה חד צדדי.

כי כמו שאמרתי כבר, אם הלב שלי ישבר שוב אני לא יודעת איך אני אחזיר אותו להיות שלם.

ואני יודעת שהיא לא מנסה לפגוע בי, ולא רוצה לעשות לי רע.

ובתוך תוכי אני יודעת שהיא רוצה אותי,

אבל לפעמים צריך להזכיר לי.

מה אני יעשה, יש לי זיכרון חלש!

"כמו של זבוב".