המלחמה באהבה.

טוב כשחושבים על זה עכשיו, אז באמת הטיימינג שלי הוא משו.

היום, ה-1.6.09 נפתחו אירועי חודש הגאווה בפעם הראשונה בישראל.

חודש שלם שמוקדש כולו לעניין קבלת הקהילה ועניין השיוויון, וההכרה.

בקיצור באמת שאני מתרגשת.

אני רוצה לציין שזה באמת נקודת אור בין כל המאורעות האחרונים שתכף אני אפרט כאן.

חבר'ה מצעד הגאווה של תל אביב לשנת 2009 יתקיים ביום שישי הבא שזה אומר ה-12.6.09

וכוווווווווולם מוזמנים. מכל המינים והצבעים

יאללה, מי בא?

ועכשיו לנושא הכי רציני שכתבתי פה אי פעם.

אתמול הגעתי להחלטה שלקח לי הרבה מאוד זמן להגיע אליה-לצאת מהארון.

חשבתי המון זמן על איך ההורים שלי יגיבו והחלטתי שאם אני לא אנסה אני לא אדע.

ובאמת כמה זמן אפשר להסתתר?

אמא טסה בדיוק לחו''ל, וזה היה הזמן המושלם לדבר על זה רק עם אבא ולראות את התגובה שלו.

כי בכל זאת ידעתי שמבין שניהם אבא יקבל את זה יותר טוב.

אבא הגיע בשעה 5 הביתה וישר אמרתי לו "אבא לי ולך יש שיחה היום בערב"

והוא שאל על מה ואמרתי "עזוב, היום בערב תדע.."

בשעה 8 בערב אחותי הקטנה נכנסה להתקלח ואחותי התאומה למדה למבחן והסתגרה בחדר, וזה היה הזמן המושלם לדבר בלי שיפריעו לנו.

אז אבא אמר "טוב אז מה יש לך להגיד לי? עכשיו לא יפריעו לנו אז תגידי מהר.."

ואמרתי "מה?עכשיו?" והוא אמר שכן ושאני לא אמשוך את זה.

אמרתי "טוב אבא אני לא רוצה שתילחץ מזה, ואני לא רוצה שתקח את זה כזה ברצינות ואני מאוד מקווה שתקבל את זה טוב.."

והוא אמר "נו תפסיקי למשוך את זה...על מה את מדברת?"

ואני אמרתי "אבא אני.......אני חושבת ש.......אני...........אבא........אני...................וואי אני לא מצליחה להגיד את זה.......אני............אבא אני..........אבא אני נמשכת לבנות."

והוא ישב על הספה שממולי, והיה עם פרצוף רציני שכזה ולא אמר כלום..

כששאלתי אותו מה הוא חושב, הוא ענה: "תראי, אם את חושבת שהפתעת אותי, או שאת באה ומספרת בשורות רעות, את טועה.

בתוכי עלתה המחשבה הזאת, ואת כרגע אישרת אותה.

אני חושב שאת ילדה קטנה. ילדה פיצית! שלא מבינה שום דבר על החיים, והשדבר היחידי שהיא נהנת ממנו עכשיו זה לבוא ולהגיד יצאתי מהארון.

אני לא חושב שהיית בשום ארון, ואני חושב שאת פשוט רוצה לספר לכל העולם שאת לסבית ושאת יצאת מהארון.

את אוהבת להיות שונה מכולם, את נהנת מזה!

אני חושב שבגילך את לא יכולה לדעת מה את מדברת, ובטח שלא לגבש זהות מיני, לא אכפת לי עם שכבת עם 80 גברים ו80 נשים, את י-ל-ד-ה!

ואת לא יודעת מה את מרגישה כרגע."

ואני אמרתי "אבא אני יודעת שאני כזאת...אני כבר הרבה זמן מרגישה ככה, זה שעכשיו אתה יודע על זה זה לא אומר כלום.

אבל מבחינתך אתה חושב שיש לזה איזה משוואה, איזה גיל מסויים שבו אפשר לדעת מה הזהות המינית שלך וגיל מסויים שבו אתה בוגר..אז בוא תגיד לי, באיזה גיל אני אדע על זה? מתי אני אהיה בוגרת מספיק??"

והוא לא ענה, הוא רק אמר "אני יודע דבר אחד. כל עוד את גרה בבית הזה, שאני בעל הבית שלו, את לא תכניסי את זה אלי הביתה."

ואני אמרתי "אבל אבא הבת שלך כזאת, זה כבר בתוך הבית שלך!"

והוא אמר "כן אבל את הבת שלי זה שונה. אני לא מוכן שתביאי לכן חברות שלך או חברים שלך או לא יודע מה שלך. לא לסביות ולא הומואים יכנסו לבית הזה!ברור לך?!"

אמרתי לו "אבא אתה יודע שאתה הומופוב?"

והוא אמר "כן, אז אני הומופוב טוב? אני הומופוב!"

ואמרתי "אבל איך אתה יכול להיות הומופוב כשהבת שלך לסבית?!?"

"אני הומופוב! תגידי מה שתגידי!"

"ואתה גם גזען!" אמרתי.

והוא אמר "כן אז אני גם גזען בסדר?? אני גזען!"

ואמרתי "אבא כל המשפחה שלך, כולל כולם, נרצחו בגלל גזענות!! איך אתה מעז להגיד שאתה גזען?!?"

והוא אמר "הם לא נספו בגלל כאלה דברים.."

ואני אמרתי "כן אבל זה מתחיל מזה!"

והוא אמר שזה לא מה שמעניין אותו, הוא לא מוכן לשמוע כלום ושבזה סיימנו את השיחה הזאת.

שמתי נעליים, התכוונתי ללכת לחברה טובה שלי, והוא שאל ישר "לאן את הולכת??"

אמרתי "לחברה"

והוא אמר "איזה חברה??" ואני עניתי "חברה מה זה משנה לך?"

"שיר אל תשחקי איתי למה אני לא יודע מה אני יעשה לך! איזה חברה??"

"דניאל טוב?!"

"באיזה שעה את חוזרת?"

"ב10.."

"ב10 את בבית."

"10, 10 וחצי, 11...לא יודעת אני אחזור מתישהו!"

"שיר, 10 את פה!"

"בסדר"

יצאתי מהבית.

נעמדתי מחוץ לדלת ופשוט בכיתי בהיסטריה.

לא הצלחתי לשלוט בזה.

ירדתי מדרגה אחרי מדרגה, ככה 4 קומות, ופשוט לא הצלחתי להפסיק לבכות..

הדמעות לא נעצרו...הסתובבתי כמו איזה זומבית ברחוב החשוך שליד הבית..

והתיישבתי ברחוב מקביל, מול בית עם דגל גאווה עליו, שגרות שם זוג לסביות עם 3 ילדים.

ופשוט לא הצלחתי להפסיק לבכות.

חברה שלי יצאה מהבית ורצה אלי..

היא חיבקה אותי ואמרה "הוא לא קיבל את זה טוב הא?"

ועשיתי לא עם הראש שהיה בין הרגליים שלי..

בשעה 10 ודקה, אבא התקשר ואמר "איפה את??"

ועניתי "אני פה אצל דניאל"

והוא אמר "עכשיו את באה הביתה."

אמרתי טוב והלכתי הביתה.

כשהגעתי הביתה, התקחלתי והוא הושב אותי לעוד שיחה.

הוא אמר שהוא חושב שאני מטומטמת.

"את מטומטמת, את מטומטמת את מטומטמת! ואת צריכה ללמוד לשמור על הפה שלך שיר!

את צריכה לדעת לסתום תפה שלך!

יש דברים ששומרים בבטן וזה בדיוק מסוג הדברים ששומרים בבטן.

חברים שלך היום, הם לא חברים שלך מחר, ואת צריכה לדעת לא לספר להם! זה יפגע בך שיר!

זה יפגע בך, זה יפגע בך זה יפגה בך!

אני רוצה שתלכי לטיפול!"

אמרתי לו ,איזה טיפול אתה רוצה שאני אקח??"

"לא משנה איזה טיפול, את צריכה טיפול!"

ואמרתי "למה? כדי להשתנות? כי אתה חושב שזה יעבור לי?"

והוא אמר "חס וחלילה! את לא הבנת אותי. אין לי בעיה בזה שתהיי לסבית. ואני לא חושבת שאת משקרת לי. אני פשוט רוצה שאת תביני לאן את נכנסת.

אני רוצה שאת תהיי בטוחה בעצמך שזה מה שאת רוצה! ושאת יודעת עד כמה החיים שלך לא יהיו קלים!"

אמרתי לו "תשמע אני חושבת שגם אתה ואמא צריכים טיפול."

הוא אמר "אז אני ואמא נלך גם לטיפול! נלך למה שאת רוצה! אבל את תלכי לטיפול! ועד אז את תלמדי לסתופ תפה שלך! וללמוד להתנהג!

ללמוד איך לדבר להורים שלך, ואיך לדבר לאחותך, ואיך להתנהג, כי את כמו שאני מכיר אותך יש לך פטיל סופר קצר! וזה יפגע בך שיר!

את רק תיפגעי מזה!

ואני חושב שאת מטומטמת ושאין לך שום נסיון בחיים, וכמה שאת חושבת שאת גדולה, אין לך מושג עד כמה את עדיין תינוקת! וזהו.

אני לא רוצה לדבר על זה יותר, לילה טוב!"

חשבתי שהוא הלך לחדר שלו, ואני בדיוק הייתי עם המגבת ביד והלכתי לשים אותה במקלחת שנמצאת ליד הדלת של אחותי התאומה.

שמעתי את אחותי אומרת "כן! זה בדיוק מה שהיה למיכאל(מיכאל זה ילד מהתיכון, שהוא הומו מוצהר, מוחצן, ומוקצן. על גבול הבחורה, שכל בית ספר יורדים עליו וצוחקים עליו..)"

הייתי כל כך עצבנית רק מהמחשבה שהם עומדים שם ומדברים מאחורי הגב שלי כאילו יש איזה בעיה שאני לא יכולה לדעת עליה, וצריך למצוא לה פיתרון.

נכנסתי בעצבים לחדר ואמרתי "מה הקשר מיכאל???מה??? אני לא מיכאל, וזה שיש לך סטיגמות על כל הקהילה הזאת זה רק מראה על הבורות של שניכם!"

אבא ישר אמר לי לסתום את הפה, ולא לצעוק, ואני כבר לא ידעתי מה להגיד.

אחותי אמרה "את הבן אדם הכי מטומטם שפגשתי בחיים שלי!! נמאס ממל כבר!!" אני כבר לא יכולתי לשמוע את זה יותר.

הלכתי לחדר, סגרתי את הדלת, נפלתי על המיטה, וצרחתי מבכי לתוך הכרית.

לא יכולתי יותר.

חשבתי שיהיה לי הרבה יותר קל אחרי שהם ידעו.

וזה פשוט עשה את זה עוד יותר קשה!

לא הפסקתי לבכות, לא הפסקתי לסנן אנשים שהתקשרו, כל מה שרציתי זה לישון ולא לקום לעולם..

רציתי שהם לא ידעו על זה.

להחזיר את הזמן לאחור.

היום בבוקר אבא העיר אותי מהשינה.

התיישב לידי במיטה, ליטף אותי ואמר "שיר קומי...בוקר טוב מתוקה..."

קמתי.

הוא העיף את כל הבגדים מהכיסא שבחדר, התיישב ואמר שהוא דיבר עם אמא.

הוא אמר שהיא יודעת על מה שסיפרתי לו אתמול, ושהיא ידעה על זה גם לפני ושזה ממש לא מפתיע אותה.

הוא אמר שהיא תומכת בכל מה שהוא אמר, ושהיא חושבת שכשהיא תחזור אנחנו נשב כולנו לשיחה וננסה לחשוב מה עושים.

כבר לא היה איכפת לי מכלום..אמרתי לו שבסדר, ושיעשו מה שהם רוצים.

הוא שאל אותי אם אני רוצה לבוא לרוץ איתו היום בערב, ואמרתי שאני לא יודעת ושעוד לא קמתי..

נראה כבר...

העיקר שאני בבית.

ולא בבית דרור.

נראה לי..........

אוקי, אז לא כתבתי הרבה זמן..

והסיבה לכך זה שאני פשוט מרגישה קצת מבולבלת.

לא יודעת מה אני רוצה מעצמי, ואני לא בטוחה מה אני מרגישה כרגע..

אני מרגישה שאני פשוט רצה מהר ולא יודעת לאן..

אני נמצאת באיגי- ארגון נוער גאה.

ובאמת שטוב לי שם..טוב לי מאוד!

אני לסבית.לא ביסקסואלית, ובטח שלא סטרייטית!

אני לסבית נקודה.

אבל יחד עם זה מגיע כל החששות, ההתמודדות המשפחתית והאישית שלי..

אפילו עכשיו בזמן שאני כותבת את הפוסט הזה, אני יושבת עם הלפטופ על הרגליים ואבא שלי בספה שממול.

יושבים ורואים כוכב נולד.

ובא לי להגיד לו בצורה הכי ישירה שיש "אבא, אני לסבית."

אבל אין לי את האומץ.

אני פשוט מרגישה שהוא לא יקבל את זה.

הוא יגיד לי "מה, עכשיו את גם לסבית?"

ואמא תגיד "למה את תמיד מנסה להיות הכי שונה מכולם??"

והיא תגיד "בסדר שיר, זה יעבור לך...זה עובר.."

בקיצור, לצאת מהארון עכשיו זה לא בא בחשבון.

אני יודעת שכשזה יקרה זה יהיה הרבה יותר קל.

אבל כרגע כשאני בעצמי לא יודעת מה אני רוצה מעצמי אני לא יכולה להפיל על ההורים שלי כזאת פצצה.

כי כשאני אצא מהארון אני בעצם אסיים באיזשהו מובן את התהליך הנשפי שלי, ואת הקבלה העצמית.

אבל להורים, ברגע שהם מגלים על זה, מתחילה אצלהם הקבלה.

הם מתחילים לנסות להבין, לשאול שאלות..."מה אני עושה עם זה?" "איך אני אמור להתנהג?" "מה זה בעצם אומר עכשיו?" "אז זהו אין חתונה יותר?"

"למה דווקא הילד שלי?" "אולי גידלתי אותו לא נכון?" "זה יכול לעבור?".............אני יכולה להמשיך ככה עד מחר!

בקיצור זה לא הזמן..

וההורים שלי לא ידעו מה לעשות עם זה..

אז אני אחכה............................................

אחרי כל העליות והירידות המהירות בזמן האחרון, אני מתחילה להבין.

לא סתם אני לא מרגישה טוב,

לא סתם אני לחוצה,

לא סתם אני לא ממש מצליחה לישון בשקט,

לא סתם אני לא רגועה,

לא סתם אני עם היד על הדופק ו10 עיניים פתוחות.

אני פשוט לא מצליחה להירגע.

לא מצליחה להשתלט על המחשבות, על התחושות, על הכעסים.

אני מרגישה אשמה במשהו שלא עשיתי, במשהו שלא גרמתי לו לקרות.

המרחק בין 2 נקודות הוא קבוע.

לא משנה לאן אני אזיז את הקו- האורך שלו לא ישתנה.

גם המרחק בין 2 אנשים הוא קבוע..ככל שאחד מתקרב יותר, השני מתרחק.

יכולים להיות קשרים שהמרחק בין 2 האנשים הוא גדול מאוד, ובקשרים אחרים הוא כמעט לא יהיה קיים- אבל המרחק הוא קבוע.

בין אם הוא ענק או פצפון.

כשאחד זז קדימה השני זז אחורה.

ואולי רדפתי יותר מידי?

לא יודעת..

אבל אני בטוחה בדבר אחד.

היא לא בסדר.

היא מתנהגת לא בסדר.

לא מגיע לי יחס כזה- בטח כשלא עשיתי כלום!

לא מגיע לי כזה פידבק- למרות שכבר הבהרתי לה שאין לי שום ציפיות לקשר רומנטי.

היה לי קל לעשות סטוצים, והיה לי קל להתגבר על בנות...

אבל איתה זה שונה, איתה אני מרגישה כאילו היא חדרה לי לתוך הלב ולא מוכנה לצאת ממנו.

בכוח.

בלי רגשות, בלי מחשבות, בלי ייסורים.

אני חושבת שזה לא פייר.

ומי שיגיד לי שהחיים לא פיירים יקבל נגיחה.

אני לא מוכנה לקבל את זה.

מגיע לי יחס אחר.

והיא מסוגלת לתת אותו, אבל אני מניחה שהיא לא רוצה.

לא משנה כמה היא מנסה לתרץ את זה, וכמה שהיא לא תסובב את זה, אני חושבת שהיא פחדנית.

אני חושבת שהיא צריכה להסתכל על הדברים מזוית שונה, מזוית פחות ביקורתית.

מזוית טיפה יותר בוגרת(ואני יודעת שהיא בוגרת ממני אבל בכל זאת.)

אני חושבת שמגיע לי איזשהו הסבר.

אחרי הכל זה לא היה סתם עוד איזה קשר קצר וחסר משמעות.

לפחות לא בשבילי.

ואני לא מצליחה להבהיר לה את זה.

אז אולי הפוסט הזה יצליח איכשהו להבהיר לה את זה.

אני לא מתכוונת לרדוף אחריה.

אני לא מתכוונת לנסות להחזיר אותה אלי.

אני לא מתכוונת להתקשר כמו מטורפת.

אני לא מתכוונת לנסוע אליה יותר.

אני לא מתכוונת לפתח ציפיות.

אני לא מתכוונת לצאת סמרטוט בשביל משהיא שלא שמה לב לדברים שהיא עושה.

ואני לא מתכוונת לומר לה שוב(למרות שזה נכון)

שאני אוהבת אותה.