לאחר של ברי סחרוף.

מעבר לזה, אני באמת אוהבת את הפוסט הזה וחבל לי שהוא נעלם לי משדה הראייה.

וכנראה שלא אצא לגדנ"ע, כי אני חולה. אל תשאלו אותי על זה כלום בבקשה, אין לי מה להגיד מעבר לזה. מה גם שיכול להיות שבסוף כן אצא. נראה כבר מחר בבוקר. אני פשוט לא אענה.

למה אני לא יכולה להיות חולה בסתם שבוע?

מסקנה: אני צריכה משהו שיזעזע אותי ממש, מהבסיס, כדי להתחבר אל הכל שוב פעם ולהפסיק לעופף, כי זה לא לעניין.. הריחוף הזה.

עד כמה שכיף והכל, כן?

ולא משנה כמה אגיד לעצמי להתעניין ולזכור ולכתוב כדי שלא אשכח, זה לא יעזור. אני צריכה משהו מעשי (ומוחשי?).

עד שאף אחד לא ימות לי (לא חייב פיזית), אני אעופף.

נותנת לרגע שיחלוף, בעצתו.

[בוא כבר להגיד לי את זה, מעפן.]

14:08

כיף לגלות שכבר לא באמת אכפת לי מ-מה מושך קהל.

ואם עד היום השאיפה הייתה למינימליזם ופרפקציוניזם (כי חשבתי שזה מה שילך), נחמד לראות שזה מתבטל כשיש לי מה להגיד.

הכל עניין של העדפה.

פעם ראשונה שאני מבינה את זה באמת. שיהיה במזל.

ואיזה יופי לקרוא את זה שוב, ולנסות למצוא את הדו משמעות.

ואיזה יופי למצוא אותה (: