"...

+ כשמחליטים על כיוון מסוים שבו נרצה לכוון את הגיטרה (הרמוניה מסוימת שנרצה ליצור) מכוונים כל מיתר. הכיוון של המיתר קובע את המתיחות שלו, הצליל, הגוון - כיוון המיתר קובע מי הוא. ברגע שיש כיוון, מתכווננת הוויה בתדר מסוים שיכולה רק להתעצם ולהתמזג בהרמוניה הנפלאה

- שאפו

+ אני רק גיטרה, מישהו פורט עליי

..."

לטעמי זה

נשמע כמו אות מצוקה

שהרי המכוון והפורט מוכרח להיות אתה, ואם לא ההרמוניה לא יכולה להיות מופלאה

ובאם אתה "רק גיטרה", זאת אומרת שהמכוון הוא חיצוני ו

דעתי בעניין היא שיכול להיות שמופלאות ההרמוניה היא אשליה שמכסה על חוסר היכולת למצוא את הדרך בצורה הסיזיפית, התפשרות בתשובות אחרים – שאמנם מתיישבות בראש בצורה מופלאה, אבל בעצם זה אינסטנט.

אמיתות אינסטנט מחזיקות לתקופה קצובה, ואם הן נשארות זה רק מחמת ההרגל.

בקיצור

אני בעד למצוא את האמת, הכיוון, לאט. בצורה הנקיה ביותר, שיעורים שהחיים מלמדים. אט אט. אין משמעות אחרת. לא מבחינתי.

כל תוספת, מעבר לשיעורים, בעלת חשיבות ככל שתהיה – כמו אושר, אהבה, אלוהים, טוב – היא רק בגדר תוספת.