זה נראה כמו הדבר החכם לעשות. אחרי הכל, לחיות את הרגע וכו'. (מי אם לא אני, הא? זוכרת שאמרת שמתאים לי להתעורר אחרי 20 שנה בהודו ולגלות שאני לא זוכרת דקה מהחיים שלי? אז את צודקת. נורא מתאים. הספונטניות הזאת. "וגם ניסית..." פףףף.)

כל הזמן מתרחקת מעצמי, בצורה הכי לא בריאה שיש

פשוט לשכוח. לדחוק לאחורי הראש, ולמה?

הלוואי והייתי מבינה למה. לא רע לי, אז למה להדחיק הכל?

אוף.

אין טיפת קשר לקטע מלמעלה. בכל הרצינות. אל תחפשו קשר ואל תסיקו מסקנות, למרות שזה מאוד נוח ובעיקר קל -

תחפשי את הקטע "גראס" בתוך תיקיית התעבורה שאת כ"כ משתדלת להסתיר.

למה אין נשים עם פאות לחיים?

ועכשיו יש מעט קשר -

אולי אני שוכחת בגלל שבאיזשהו מקום אני רוצה לשכוח. היום אני עוד לא יודעת למה אני רוצה לשכוח, ויש סיכוי שלעולם לא אדע. תת מודע ארור. אני באמת צריכה היפנוזה או משהו, להגיע למקומות הכי אפלים שאפשר.

שיהיה לילה טוב.

ותמיד יש משהו יותר גרוע, תדעו לכם. כמו מאבק בהתמכרות [- קוראת "אני כריסטיאנה פ." שמיה השאילה ונכנסת לעלילה. הכל שטויות בחיים שלנו, הכל שטויות. כל אחד עושה מהומה משום דבר, ועוצם את העיניים לדברים הכי גדולים בעולם, רק כי הם לא מתרחשים אצלו בצלחת.]

עולה מהפוסט הזה שהמצב הכללי די מסריח.

אז האמת היא שהכל דווקא אחלה. לא מדהים אבל בעיקר לא מעפן - מה שהופך את הרגשת הלא-מדהים למאוד מספקת.

קורה שאני בוהה באיזו נק' והשפתיים קמוצות, כאילו שמחשבות סופר-עמוקות מתרוצצות ב*קופסה, אבל האמת היא שלא קורה שם שום דבר מיוחד.

*למה כתבתי קופסה? מאז ומתמיד אהבתי ונהגתי לכתוב קופסא. מה קרה פתאום?