ישבנו חזק וגלגלנו רעיונות ב360 מעלות בכיוון השעון, חיפשנו סגולות בירוקים והחומים שלקחו אותנו גבוה ונמוך ומעליי ומתחתיי, מחפשים מתכונים ודרכים למיצוי תחושת האושר, בתקווה שזו תלווה אותנו גם בסוף, כשהמעגל ייפתח ויהפוך להיות ציר הזמן של חיינו, זה שנסתכל עליו בדיעבד ונתהה מה בעצם קרה בחורים שבין אירוע גדול אחד למשנהו.

אנחנו מצטיינים בלהסתכל החוצה ופנימה וקדימה ואחורה בניתוח מעמיק  שלא יבייש את אסי דיין בבטיפול, אנחנו מספרים לעצמנו שהסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו הם לא האמת היחידה, שיש עוד מליוני אמיתות סובייקטיביות, צריך פשוט לדעת לברור ולהחליט עם איזו אמת אתה הולך וכמה אחוזים ממך אתה משאיר לאמיתות אחרות.

העיניים מזוגגות, מספרות אלפי חוויות מ21 שנים, חלקן בפרונט וחלקן נתקעו בבקפריים – אבל לכולן חשיבות, לכולן השפעה ואת כולן הייתי רוצה לזכור. איפה היינו ומה עשינו ועל מה דיברנו ולאיזה מקומות המוח הפליג מחוץ לשיחה, וכמה שירים זומזמו וכמה מילים עוותו וכמה עצב וכמה צחוק כנה ואמיתי. כמה מסיכות וכמה אהבות שהומרו לשנאות ולהיפך, ותזזית ושלהבת ועצלות ויכולת בל תתואר לברוח מההסתכלות פנימה במודעות והלקאה עצמית. שאיפות ורצונות ואכזבות והגשמות ותודעה תודעה תודעה; או שזה בפנים או שזה בחוץ, אבל זה כל הזמן שם. ולך תתחיל לספר לבנאדם ששואל אותך "מי אתה? מי זה שם בפנים?" את כל זה, ומה מזה מתואר פה בכלל? המילה "קמצוץ" מביישת את מי שאתה, אחרי 21 שנה של כל זה, בעוצמות משתנות ובאלפי גוונים שבין השחור ללבן.

לדעת לאן אני ממשיכה מכאן היא דרישה מוגזמת בהתחשב בעובדה שלספר מה כבר עברתי אני לא מצליחה, כ"כ הרבה מים עוד יעברו בנהר שלי ולעולם לא יהיה לי את אותו הנהר. כל חלקיק קטנטן של שניה מביא עמו קיום אחר, מצב אחר. חלקם חוזרים ודומים אבל לכל אחד אפקט שונה – העתיד מלא באירועים ובחורים שביניהם, השאיפה צריכה להיות לא לחסום, להגיע עם דף חלק ולתת לציור לקרות מעצמו, לברור אך לא לכוון, לשאוב ולספוג ולטפטף מאוחר יותר את טיפות ההבנה אל תוך מתכונים חדשים לאושר אחר

של סימן שאלה נשמע כמו משהו הגיוני וסמלי ונחמד. וזה קטן, אז בן זונה.

ואם זה משתלב עם יין ויאנג אז מה טוב

השאלה היא

מה פתאום.

(:

אני בא

להביא את המכה

קדימה לצעוק

פשוט ישבנו שם וחיכינו לפסק זמן ולסיום המשימה, וכששניהם נגמרו נשארתי בלי מילים. איזה סרט. רע.

פעם שניה שאני רואה "אור", הפעם זה לא אני ואמא, הפעם זה הרכב מפוקפק (אבל שמח), ועמדנו בזה בכבוד (חוץ מפורש אחד), ובסוף בסוף בסוף היו שלוש דקות של שקט ושחרור, עם הטראנס הזה שמהדהד על הקליפה של המוח, כשבעומק של האמא שלו יש רק "וואו".

ואח"כ לא.

אח"כ ניקינו, ודיברנו על אזכרות ולוויות והייתה פתיחות מוזרה כזאת, של גדולים. על כאב.

פעם דפנה ישנה אצלי וכל הלילה צחקנו ובבוקר אבא שלי שאל מה צחקנו כל הלילה ואמא אמרה שזה הגיל והיום אני כ"כ מבינה את זה -ואפשר לחשוב כמה זמן עבר מאז- היום הכל מסתובב סביב העצב וסביב הרגש השלילי וברגע שמופיעה נקודת אור היא על תקן אסור וגוררת אחריה גל של עצב, שאי אפשר לשלוט עליו. זה האנשים שנעלמים ולא יחזרו ואולי זה בסדר כי הבחירה היא נכונה, זו שאלה של עדיפויות.

אחלה שנות תיכון, בחיי

וכשהכל נגמר והתחבקנו לשלום ועלינו לאוטו ושמענו אביתר בנאי, כבר לא היה משנה מה היה קודם ומה יהיה אח"כ, כי הרגע ההוא היה במקום. [נזכרתי עכשיו שלא כתבתי שישבנו במצפה ובאו רוסים עם טראנסים ויצאנו לרקוד איתם, זה היה כ"כ מזמן - אבל שוב, אותו הרכב ואותה סיטואציה כמעט, ורגע שונה בתכלית.] לחיות את הרגע זה לא רק סיסמא, זה כבר כ"כ הרבה מעבר, כשיש בפנים את ההבנה - אחרי שהסברת למישהו אחר ותוך כדי זה הגעת להארות שלך והבנת הכל, עכשיו אתה מואר. עכשיו את מוארת. עכשיו אני מוארת.

וסתם אנקדוטה, כי הקטע שלי זה להכנס לחודש ולקרוא מה היה באותו חודש שנה שעברה,

מצחיק שפעם הפרויקט שלי היה טריפ כתיבה. טריפ כתיבה.

מי חושב על דבר כזה? יא אללה