בבקשה או שתקח אותה מפה או אותי.

אני לא יכולה לסבול אותה ואת ההתפרצויות שלה כל פעם מחדש. כל יום.

 פעם זה היה לעתים רחוקות יותר אבל היו תקופות שזה היה בתדירות גבוהה יותר.

בדרך כלל אני נכנסת למן דכאון כשזה קורה.

נמאס לי ממנה.

ולא משנה מה אומר היא תמשיך לצרוח עליי כמו משוגעת.

"ככה זה בכל הבתים!!?!?!!? " היא שואלת בעצבים.

אני רוצה לשאול אם בכל הבתים יש אחת כזאת, שלא שולטת בעצבים שלה ולא יודעת לרסן את ההתנהגות המפלצתית הזאת.

אני עומדת, לא זזה, והיא צורחת. אני מביטה בה, זה לא מזיז לה. כשזה קורה היא במן אטרף כזה. היא לא שמה לב אם היא פוגעת.

סליחה, היא כן שמה לב.

עכשיו אני נזכרת. לפני 7 שנים, אני, ילדה בגיל 10, יושבת בספה.

והיא צורחת. אני בוכה "בבקשה תפסיקי." והיא ממשיכה "לא !!!! אני לא אפסיק!!!! נמאס לי ממכם,כלבים-"

מן צלקת כזאת אצלי. בגלל זה אחרי זה קשה לי להתמסר. וגם המעברים המהירים.

פתאום זה מפסיק. הכל כרגיל. אבל חלילה לא להזכיר את הרגע בו היא לא שלטה בעצמה. מן מכה מתחת לחגורה. לא מדברים על זה.

אני מצטערת שקשה לי להגיד אני אוהבת אותך

אני מצטערת שקשה לי להגיד שאת אוהבת אותי.

אני מצטערת שקשה לי לדבר איתך על דברים אישיים.

אני מצטערת שאני לא מסוגלת לכתוב לך מכתב באהבה כנה.

אני מצטערת שקשה לי להודות לך על כל מה שעשית למעני, ועשית המון, גידלת אותי, הענקת ואת עובדת קשה כדי לפרנס את המשפחה.

אבל משהו בדרך שאת עושה את זה, כאילו שאתה עושה טובה, וההתקפים האלה, זה הורס את כל מה שאת עושה.

פעם שמעתי באיזה שיעור תורה "אם עושים מצווה עם חטא, עדיף לא לעשות את המצווה. "

הנה עכשיו היא אמרה "הייתי אומרת לכם "פרזיטים אהובים שלי, נמאסתם!!! רק לנצל אתם יודעים."

ואני שואל איך רבונו של עולם אפשר לדבר ככה על הילדים שלך!?!?!

היא בכלל בריאה  בנפשה!?!?

הלוואי שהיא תפסיק עכשיו, הלוואי.