משפחה וטלוויזיה

מרפי בראון, עיתונאית קרייריסטית ואם חד הורית מוצלחת המציגה ייצוג פנטזיונרי של כמה כיף להיות אמא יחידה. היא בעצם מודל של "הסופר אמא". מרפי הדעתנית, ייצגה מה נכון ומה לא עבור נשים שחור על גבי לבן ללא גמישות ומאפיינת את הפמיניסטיות הרדיקליות שקראו לצאת לפעולה אקטיבית והאמינו באמת נכונה אחת לנשים. התוכנית שעלתה לאוויר בשנות ה- 80 הציגה את המשפחה החדשה כאוציה אלטרנטיבית לתא הגרעיני, וגרמה אף לצופים להתאה בבקונספט החד הורי. היא הצליחה בכל התחומים עבודה ומשפחה.

כאן בעצם נכנס הקונפליקט בינה לבין דן קוויל הרפובליקן. אותו קונפליקט בן שנים בין הדעות המפלגה הפוליטת: דמוקרים ליברלים אל מול הרפובליקנים השמרנים. הדמוקרטים אשר היו יותר פתוחים לרעיון המשפחה החדשה אל מול הרפובליקנים השמרנים שרצו לשמר את ערכי המשפחה הרגעינית מסורתית בה חלוקת התפקידים הייתה ברורה אם אב מפרנס וילדים, וטענו כי המשפחות החדשות מדרדרות את ערכי המשפחה וכי צופים כבדים מושפעים ממסרים אלו המועברים בטלוויזיה.

קוויל, יצא נגד התוכנית של קנדיס ברגן, (מרפי בראון), הוא האמין כי המדיה הטלוויזיונית יוצרת קונספירציה כנגד התא המשפחתי, השיא מבחינתו היה הסדרה מרפי בראון- בה השחקנית קנדיס ברגן החליטה להביא לעולם ילד ללא גבר. הוא יצא כנגד התוכנית והשחקנית ובכך ערבב פוליטיקה בתקשורת ובתכנים, דבר שלא יעשה. קנדיס, לא נשארה חייבת ויצאה בקמפיין נגדי כנגד דן קוייל בו האשימה אותו ואת מפלגתו בכל הצרות של העם האמריקאי. הקמפיין הנגדי שלה גרם לרפובליקנים נזק רב. נוצר ביניהם פינג פונג של חילופי דברים שייזכר בהיסטוריה מאחר וכפי שידוע לכולנו ייצוגים של משפחות מסוגים שונים מופיעות בטלוויזיה.

לסיכום הבלוג היום חשוב לי לציין כי, הטלוויזיה כמדיום המונים מהווה סוכן של תמורה ושינוי ומשקפת הליכים חברתיים כגון: משפחות חד הוריות, משפחות חדשות המורכבות מזוגות חד מיניים ועוד. הייצוגים שזוכים לבמה טלוויזיונית עברו כך תהליך קבלת השינוי  הראשוני בחברה. כלומר הטלוויזיה לא מביאה לחשיפה משהו חדש שלא נגלה לעיני הצופה מעולם. תהליכים מסוימים עברו קבלה והפנמה חברתי לפני שהגיעו לסלון ביתנו דרך המסך הקטן. כך גם הנושא של אמהות ומשפחה חד הורית. הבעיה היחידה היא שהסדרות המציגות למשל משפחות חד הוריות מדירות את הבעיות היומיומיות של משפחות מסוג זה ומציגות אוטופיה. אם יש בעיות הן יפתרו בפרק אחד או שניים לכל היותר ובהומור.

מרפי בראון ודן קוויל: