טוב, הגיע הזמן להודות - בימים האלה אני מקשיב לקורס בשם 'הסטוריה עולמית' שמועבר ע"י פרופ' יובל נח הררי (האוניברסיטה העברית). אותי החומר הזה ממש מרתק.

וזה לא שהתמסרתי מיד לאנשים שהציעו לי לשמוע את האיש. לא, לא, בהחלט שיחקתי אותה קשה להשגה. מי הציע לי? סימה שמעוני (שדיברה על ספר בעל שם דומה, אבל לא הסכימה להשאיל אותו 'כי אני משתמשת בו המון'), רוקדת עם זאבים, אברי גלעד ועוד רבים אחרים. לכולם סרבתי: למה? כי הפסקתי לקרוא, זה למה. זו לא איזושהי החלטה מודעת שלוותה בהכרזה דרמטית, אלא יותר דעיכה הדרגתית.

הספר האחרון שקראתי היה 'תש"ח' של יורם קניוק. נכון, אכזבה. או כמו שאמרה חיה קורץ "אם הוא לא יודע מתי להפסיק לכתוב, אנחנו צריכים לדעת מתי להפסיק לקרוא". לפניו, התחלתי לקרוא את '1948' (מאת בני מוריס) - ספר הסטוריה שעוסק בסכסוך הישראלי-ערבי (או להיפך). ואז גיליתי שבכל פעם שאני מנסה להרים אותו, כובד משקלו מכריע אותי והוא נשמט מידי, שהולכת, כמעט מאליה, אל השלט. וזה לא שאני דיסלקטי או משהו. נהפוך הוא - אני חושב שאני בין האחרונים שעוד לא הוציאו גימלים בגין הפרעות קשב, ריכוז, או מכה בשסי. אני קורא מיומן ודי מהיר. טוב, לפחות הייתי כזה. אוקיי, לא כמו אורנה, גיסתי, אבל עדין יכול לעלות על המגרש, לעשר דקות, בליגה למקומות עבודה.

אז למה אני בכל זאת מעדיף את ערוצי המדע, החדשות, הבידור והסרטים (כן, בסדר הזה) בטלויזיה? אני חושש שאין מנוס מלהודות בכך שאני איש די שטחי.

אבל לפני כשבועים, לא הססתי כלל לפני שנעניתי בחיוב להצעתו של עודד גלעד (שהועלתה בתגובות לפוסט הקודם קילו תשע מאות) להאזין לקורס הזה כשאני מבצע עבודות מונוטוניות כמו צביעה או 'בעודך מעשב'. 

אז כשאני צובע, מעשב, מבשל או מבצע כל עבודה לא-ממש-מאתגרת אחרת (לאחרונה אני מעביר, בדליים, בתא המטען של הרכב, טונות של אדמה, אבל על כך באחד הפוסטים הבאים. השארו על התדר) אני מאזין לגלי צה"ל באמצעות רדיו טרניזסטור קטן (כן, אנלוגי. לפני עשר שנים הספקתי לקנות את הפריט האחרון לפני שסגרו את פסי היצור). וזהו, זה ממלא את כל צרכי. לא, אני לא פוסל את האפשרות שהצורך שלי בזרם בלתי פוסק של מידע, בכל שעות הערות שלי, נובע מדלותו של עולמי הפנימי. מתי אני מכבה את הרדיו? כשאני רוצה להתרכז: כשאני מתכנן, מחשב, מעצב או כותב. 

כאמור, אני מוצא ענין בכל התכניות שמשודרות בגל"צ וכולם מאושרים. טוב, לא ממש בכל התכניות, אבל אלו שמשודרות עד הצהרים בימות החול - הופקו במיוחד עבורי. ברם בסופי השבוע יש כמה חורים בלוח המשדרים של התחנה הצבאית. בימי שישי משדרים שם את 'קולה של אמא' (אוקיי, הם חייבים, אחרי הכל זו תחנה צבאית), ובשבת את 'פתוח בשבת' עם אלכס אנסקי (יכול להיות שגם כאן הם ממלאים איזושהי מחוייבות? מלבד, כמובן, לא להשאיר את התחנה נטושה, או להפקירה למחרוזת-שירי-ארץ-ישראל), מכאן ועד להעברת תכניתה של ג'ודי ניר מוזס לתחנה הצה"לית - הדרך קצרה. 

אבל, במחשבה שניה, אל תרוצו להוריד את התכניות האלה; כי אחרי שיכרתו לי אונה, או שאשקע בדמדומי האלצהיימר; אנסקי, ג'ודי ועודד מנשה ישארו החברים היחידים שלי.

אז בואו נגיד מלה על הקורס המצויין הזה של יובל נח הררי. אתם יודעים מה, בגלל שכבר הכברתי, בואו נדחה את הדיון בתכני הקורס, במאזיניו ובעברית של הפרופסור לפוסט הבא ונייחד את המשכו של האשגר הזה לטכנולוגית ההאזנה.

טכנולוגיה

כשעודד הציע לי להאזין לקורס הזה, הוא הפנה אותי לאתר iCAST, מקום שבו אפשר לא רק לצפות בהרצאות הקורס ביוטיוב, אלא גם להוריד אותן כקבצי MP3. 

אז איך אדם שברשותו רק טרנזיסטור קטן ומיושן יכול להאזין לקבצי MP3?  פשוט מאד - הוא הולך לפינת הגאדג'טים שנמצאת בכל חנות למוצרי חשמל ומבקש 'נגן קטן ואם אפשר שיהיה בו גם רדיו'.

רמקול אלחוטי

אחרי שביקרתי בכ-15 חנויות כאלה בגליל המערבי, הדבר הכי קטן שמצאתי (וגם זה רק בשלוש חנויות) היה מוצר שהמוכרנים שייכו לקטגוריה 'רמקול'.

המכשיר הזה, שגודלו כפול ממה שחיפשתי (כן, אמרתי 'משהו שנכנס לכיס'), גם יודע לנגן קבצי MP3 וגם משמיע גל"צ באיכות משביעת רצון. טוב, לפחות ככה חשבתי כשקניתי את המוצר של Teac ב-170 ש"ח ב'באג נהריה'.

אבל כשניסיתי להפעיל אותו התברר לי שלמרות שהצליל שלו באיכות טובה, הוא לא יצלח לאף אחת משני התפקידים שיעדתי לו.

נגינת קבצים

העיצוב הפשטני שלו מאפשר אמנם לדלג בין הקבצים שהוטענו על הכרטיס או ההחסן הנייד (Disk on key), אבל לא מאפשר למשתמש להגיע לנקודה מסויימת (נגיד לדקה ה-42) בתוך הקובץ. וכך, אם האזנתי ל-42 הדקות הראשונות של השעור (שארכו כשעה וחצי) וכיביתי את המכשיר, האופציה היחידה שלי לחזור למקום בו הפסקתי היא... נכון, להפעיל את המכשיר במשך 42 דקות. המכשיר אכן עוצב לשמיעת מוזיקה וכשאתה מאזין לשירים, שאורכם הוא רק כמה מטרים, המגבלה הזו לא ממש מדירה שינה מעיניך.

רדיו

אז כשהוא פועל הוא נשמע הרבה יותר צלול וברור מהטרנזיסטור האנולוגי שלי. אבל, ממש כמוני, לאחר זמן מה בשמש הוא מתחיל לחרחר במשך כמה שניות ובסיומן - נאלם דום. כיבוי והדלקה (שוב בדומה אלי) משיבים אותו לחיים, אבל גם זה לפרק זמן מוגבל.

בנוסף, התצוגה שלו חלשה מכדי שאוכל להבחין בה באור יום, הסמלים שעל כפתורי ההפעלה השחורים גם הם צבועים בשחור ומדריך ההפעלה כתוב בפונט בגודל 4. וגם בזה הצלחתי להבחין רק בעזרת לופה של אנטמולוגים. כתבתי למחלקת התמיכה של Teac וביקשתי מהם את המדריך בפורמט של PDF או משהו, אבל עד היום לא נעניתי. רגע, יכול להיות שהייתי צריך לכתוב להם באנגלית?

החזרה

לזכותה של באג יאמר שמדיניות ההחזרות של הרשת היא ליברלית ביותר. הם קיבלו את המכשיר מבלי לשאול הכיצד-ובשל-מה-זה-ואיך. הם אפילו לא הציעו זכוי או שאלו אותי אם יש משהו אחר שאני רוצה לקנות אצלם, אלא בטלו את העסקה מיני וביי. והם עושים את זה לא כי הם נחמדים (טוב, לא רק), אלא משום שהם יודעים שבפעם הבאה אעדיף אותם על פני רוכלי הפאסאז'ים.

נגן סטנדרטי

למרות שפסלתי על הסף את האפשרות להעזר באזניות, מצאתי את עצמי, כצפוי (ע"ע רק עד שאמצא משהו נוח יותר), משתמש בנגן כזה (iPod שבו זכינו, סבתא חביבה ואני, בהגרלה) כדי להאזין לקורס. 

הפתרון המבוקש

בגלל שאני גר בכפר נידח, שבעיר השדה שלו טכנולוגית הגאדג'טים מפגרת בכמה שנים אחרי המטרופולין, אשמח להעזר בכם, קוראי היקרים, כדי לאתר מכשיר בו אוכל להעזר.

הטכנולוגיה שאני מחפש היום צריכה לענות על האפשרות:

* להאזין לקבצי MP3 ולרדיו.

* ללא החוט הלבן הזה שאני משחיל מתחת לחולצה.

* להגיע לנקודה ספציפית בתוך הקובץ.

זה יכול להיות רדיו קטן שנכנס לכיס המכנסיים, נגן בעל אזניות אלחוטיות (שן כחולה), או נגן שכולו מובנה בתוך האזניות.

קובי מידן מראיין את יובל נח הררי ב'חוצה ישראל' (חלק א')

חלקו השני של הראיון.

כן, אני מתכוון לצפות בשני הקליפים האלה.

בהמשך

יש בכוונתי להעלות פוסט נוסף שבו, כאמור, אגיד משהו על התכנים, על העברית של יובל נח הררי ואולי גם משהו על המאזינים. Stay tuned.