ואלוהים, כמה אופייני לי למצוא את האסימון שבור ומרוסק על הרצפה אחרי שנפל מאוחר מדי, שוב.

הכל עבר כל כך מהר.. איך בכית לי שם אתמול ואמרת: "אני פוחדת.. הזמן נעלם", וכל-כך רציתי שתדעי שאני מבינה בדיוק מה את מרגישה.

הכל מאבד משמעות אחרי שהוא קורה כל-כך מהר. כבר איבדנו כיוון, אני מניחה. עמודים מנחים נוטים להתמוסס כשאין שניות לעיכול על הציר.

ורציתי לחבק, ורציתי לנחם, ורציתי שתדעי שבשבילי הכל מטושטש ושום דבר כבר לא באמת באמת נוגע, והיום כשהתקשרת ואמרת לי "שחר..", לא הייתי צריכה יותר שום דבר חוץ מזה כדי להתחיל לבכות ולבכות ולא להפסיק לעולם.

ובנקודה הכואבת הזאת פורחים הפחד והאימה, כשפתאום אני מעכלת שכשאתה עוזב אני יכולה לבכות ולייל ולשרוט ולדמם ולאיים ולהכאיב ולשתות ולצרוח ולפצוע ולצלק ולחבק אותך חזק-חזק ולא לתת לך לברוח, אבל כשאני על סף שקיפות כל שנותר הוא..

ואמרתי לעצמי שלעזאזל, אני לא רוצה ואני לא צריכה להתמודד עם המחשבות האלו ואמרת שדווקא מחמיא לי בוגר (אבל זה כמוה, ש"יפה לך מלא"). אני מכירה את המחמאות האלו, הן ברות חלוף, ובכל זאת בזאת יש משהו קסום, כי אם העזת לדרוש ממני כל-כך הרבה (וכבר מזמן התקדמתי מהשלב של "לדרוש יותר ממה שאני דורשת מעצמי") אז על הזין שלי שאתה לא שם כדי לעבור איתי את זה. על הזין על הזין על הזין סליחה

ולסיכום רציתי להגיד שנדוש ככל שיישמע, מצאתי את עצמי סוף-סוף בסמינר הזה, את עצמי שנעלמה בתוך כל מה שציפית ממני, ואת עצמי שנעלמה כשהכל התחיל לקרות מהר מדי ובלי שליטה ובתוך כל ייסורי המצפון שידעתי שאני אתגעגע לזה אח"כ, ובתוך כל האנשים שידעו והפרטיות כבר הטשטשה לגמרי ובתוך כל ההזיות שכבר מזמן איבדו כל קשר למציאות ובטח שאלייך.

ואני באופוריה עכשיו. באופוריה אופוריה אופוריה

אתה מתנהג כמו ילד בן שלוש