זה רק טיפות של גשם, זה לא המבול

(וואו, הרבה זמן עבר)

גיליתי עכשיו שכל מי שלמד איתי בכתה ה'-ו', האנשים שהיו יותר קרובים אליי בארה"ב. כאלה שעוד שמרתי איתם קצת על קשר אחרי שחזרתי לארה"ב, כאלה שכתבו לי דברים נחמדים בספר מחזור בסוף השנה, כמעט כולם, נמצאים ב Honor List של התיכון המקומי שאחי למד בו, התיכון שאני הייתי אמורה ללמוד בו.

מוזר לי לחשוב שעוד אז, הייתי בסביבה של אנשים כאלו, אנשים מצטיינים. מוזר לי לחשוב מה היה קורה לי, אם הייתי ממשיכה לגור שם. למרות החברים בבית ספר, החברים מהשכונה היו פחות "איכותיים" על פי ההורים. אני תוהה לפעמים, כמו עכשיו, מה אם.

מה אם הייתי ממשיכה להסתובב עם ליזי והאח המסומם שלה, או עם מישל והעודף מיניות שהיא החצינה כבר בכתה ו'. פאק, כיתה ו'. כמובן שיש גם את שון, דיאגו, רייצ'ל ודניאל, שגם הם, מתוך מה שהכרתי אותם פעם והסקת מסקנות כללית - לא היו משפיעים עליי כל כך לטובה.

כשאני חושבת על זה חזק חזק, אני מצליחה להיזכר בהכל, בכל שבוע ושבוע, כל עלבון, כל מחמאה, כל כישלון וגם הצלחה. אני בעיקר זוכרת עד כמה רציתי להשתלב, על צורת המחשבה שלי, על הדברים שהיו לי חשובים אז ואיך עשיתי כל מה שיכולתי רק כדי שיאהבו אותי, דברים שנראים עכשיו כל כך קטנים וחסרי משמעות.

ונכון שזה כבר היה, ואי אפשר לשנות את העבר (במיוחד כשמדובר על לפני 12 שנה פחות או יותר) אבל אני לא יכולה להפסיק לחשוב מה אם.

אם היינו נשארים עוד,

אם היינו חוזרים קצת לפני,

אם ההורים שלי לא היו חוזרים לשם שוב,

אם זה נכון שאני אחזור לשם שוב - כי בינתיים זאת התוכנית. לברוח מהמציאות העכשיוית ולראות מה אם.