בא לי לשבור משהו, לא יודעת מה.
המסך שעכשיו יושב מולי נראה מאוד מפתה. למרות שיהיה יותר חכם לנפץ אחד מהמסכים הישנים יותר.
אבל אני לא באמת אעשה את זה. אני פשוט אבכה עד שאני ארדם.
ארדם עם ההרגשה הזאת של תסכול מצטבר.. של שעות, ימים, חודשים או שנים.
אני כבר לא יודעת מאיפה זה התחיל... וכל כך קיוויתי שזה נגמר.
באמת שחשבתי שהכל שייך לעבר שלי.
למה דברים לא משתנים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
