לחזור למקום הזה מהמקום של בדידות גורם לי להרגיש אנונימית, את היכולת לפרוק במילים את מה שבדרך כלל נשאר במגירה, כי דרוש אומץ רב כדי להוציא את זה לעולם. גם אם הרצון שיאהבו את זה זה לא אפשרי אם אתה לא שלם.

הקור הזה, מכה בך .. מזיז שם משהו, מפעיל את המוח.

אתה מתחיל לתהות לעצמך, מה יהיה החורף ואיך יגמר החורף, אך לא אצלי ילדי החורף. כמוני ממש, תוהים מה יקרה החורף שיגדלו בעוד שנה, אם היום הולדת הקרב מרגישים מבוגרים מרגע לרגע אך שהוא מגיע, היום המיוחל אתה מרגיש הכי קטן שאפשר. 

העוגות, הנרות, המתנות .. הכל מצעיר אותך בשנים שלא יחזרו על עצמם.

החורף הזה, תמיד בחורף אני כותבת את ספריי, אין לזה סיבה מיוחדת אך לשבת בבגדים קצרים, להרגיש את החורף וההשראה זורמת בך מן העור הקר באצבעות אל המקלדת ומשם מטר של מילים שמטפטפים בזה אחר זה אל מסמך הוורד יוצרים את השלולית שנקראת ספר.

"ואיזה יופי, יושבים מול החלון הענקי 
זה כמו מראה, אל תוך המחשבות שלי"