שאלום. ~.~
אוקי, אני לא ממש בטוחה למה אני ממשיכה לכתוב שאלום כל פעם, הרי מי באמת נכנס לכאן? ומי שכן נכנס לא מגיב. לא נורא.
אז כידוע, או שלא ממש ידוע אני מנויה למעריב לנוער [לאפרסומתכולםיודעיםשישעיתוןכזה]. ויש שם תחרות בלוגים, דבר נחמד כשלעצמו. כמובן שיש את כל הקטוגוריות הרגילות, כולל "הבלוגר הכי טוב".
אבל איך הם בוחרים אותו ? בטח לפי מספר תגובות,פוסטים,כניסות וכו'. אבל אם נחשוב רגע, הרי יש עשרות אלפי בלוגים בישרא. פעילים או לא, הם קיימים. ומאחורי כל בלוג עומד אדם. ולכל בלוג יש סיפור. אם הוא בלוג רגיל,שומם ועבש כמו שלי, אם הוא בלוג של אחת מהחברות של אנה ומיה וכו' וכו'.. והאדם ההוא רצה תגובות, רצה יחס הבנה וחום. וכשהוא סגר את הבלוג אף אחד לא באמת הרגיש. זה היה בלוג אחד מני רבים. אבל זה היה עולם ומלואו. זה היה אני,את,אתה, א נ ח נ ו.
ושוב, אני כותבת כאן. כיאלו בשביל עצמי, אבל הרי על מי אני עובדת ? אני הרי כל יום בודקת אם הגיבו,מה אמרו,איך אמרו..
זה ממש לא מגיע כדי לשכנע אתכם להגיב או משהו בכיוון. רק נקודה למחשבה. שאפשר לכתוב עליה כ.כ הרבה אבל אין כבר מה לומר.
לי אין סיכוי להיות ה-בלוגרית, וכנראה שגם לא לך. אבל לכתוב כאן, זה אחד הדברים הטובים ביותר שקיימים. זה כמו יומן, אם לא הולך עם העט אז יילך עם המקלדת. יש כאן כ.כ הרבה אנשים מדהימים, ולכולם מטרה אחת-חום.הכרה. גם לאלו עם בלוג העיצוב, מה הם בסה.כ רוצים? תגובה. אני חושבת . אני מרגישה . אני אוהבת . אני כואבת . אני אני. ורק כאן, הרי איפה עוד אפשר כך ? רק כאן. וזה כ.כ כייף.
אני אמשיך לכתוב, ואולי ב- 2020 אהיה ה-בלוגרית של מעריב לנוער. רק שאני אהיה כבר בכלל לא נוער.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: