נמאס לי.
נמאס לי מה"חבורה" הזאת.
ניסיתי לצאת, והם לא קלטו את זה.
החרמתי אותם, ורק אז הם הבינו שאני לא רוצה לקחת חלק בזה.
כולם שם אופטימים הזויים כאלה, מהסוג שלי כנראה, אבל זה לא מתאים לי.
כל הזמן כשהסתובבתי איתם הרגשתי לא קשורה, למרות שכל הזמן ניסיתי להבין על מה הם מדברים ומה קורה.
זה פשוט לא עבד, תמיד הרגשתי לא קשורה. לא מתאימה. לא מספיק טובה בשבילם.
לא הסכמתי לעבוד איתם על אנשים.
לא הבנתי כשהם דיברו על הארי פוטר, או היפופוטם.
ומעבר לזה - אני גם מנסה להתחמק מיונתן - מה שממש לא הולך לי.
עכשיו יצאתי.
ואני מרגישה פיספוס.
כאילו לא יצא לי מזה שום דבר.
עם איתי אני עדיין רוצה להיות בקשר, ויוצא לי לקרוא בבלוג של יונתן על כמה שהם נהנים ביחד.
זה ממש לא מרגיש לי בנוח.
אוף.
שנה הבאה.
בבקשה שבשנה הבאה יהיו לי חברים.
אי אפשר להתחמק מענייני האהבה האלה.
זה בכל מקום.
בטלוויזיה, באינטרנט, ובמיוחד בשירים של פול.
זה ממש גורם לי לקנא.
אני רוצה מישהו כזה לאהוב.
להגיד באמת "יש לי חבר ראשון".
אבל אני לא רוצה להיות פזיזה מידי, אולי מה שיונתן ניסה איתי.
אני לא רוצה שהדחף המוזר הזה למצוא חבר יגרום לי לבחור חבר לא טוב.
אבל כל העניין הזה הוא לא מובן מאליו.
האנושות המציאה את זה, ביחד עם עוד המון דברים.
מי המציא את החוקים האלה?
איפה אפשר לקבל אותם כתובים?
כינוי:
יצור בעייתי
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
