מחסן הסיפורים.

יום אחד לקחתי כל מה שמצאתי, ובניתי לעצמי חומה. 

גבוהה, חמימה, מנחמת. 

נמאס לי מאנשים, דו-פרצופיים, הולכים, באים, מתי שהם רוצים. 

חומה לא בורחת. 

על חומה אפשר תמיד לבכות, היא לא תברח, רק תנחם. 

לחומה אפשר להרביץ, והיא רק תשתוק בהבנה ולא תרביץ חזרה. 

על חומה אפשר להתרפק בלי שהיא תבקש ממני לבוא אחר-כך. 

ליד החומה אפשר לישון ולדעת שלא רק שהיא תהיה שם בבוקר, היא גם לא תנסה להיכנס לך לתחתונים. 

החומה לא תגיד שהשמנת. או שרזית. או שאת צריכה לעשות עם עצמך משהו.

חומה לא מתלוננת אם אין לך עבודה.

החומה תגן עלי מכל דבר וכל אחד ולא תיתן למישהו לפגוע בי.

ואני אוכל ללטף אותה ולהגיד לה תודה, לחייך אליה, ולדעת שהיא שותקת ומחביאה חיוך שבע-רצון. 

החומה שלי לא תיקח את הרגליים ותטוס לחו"ל בהטחה שתמצא נט-סטיק איפשהו ונדבר. 

החומה שלי לא תיקח סופ"ש באיפה-שזה-לא-יהיה ותגיד לי שנדבר אח"כ. 

החומה שלי תישאר איתי כל-עוד אני אצטרך אותה והיא לא תחתוך באמצע כי יש לה עוד מקום להגיד אליו. 

החומה שלי תאהב אותי בגלל מי שאני

החומה שלי תהיה שלי.... 

הלכתי לבנות חומה.