כששואלים אדם מבחוץ,מה הוא חושב על ישראל,סביר להניח שהוא יגיד "ארץ מלחמות".הרי כל שנה-שנתיים אנו מוצאים את עצמנו במלחמה חדשה,שלעיתים אנו לא אשמים בה.

אנחנו אשמים רק בדבר אחד.בטיפשות שלנו שבמקום להגן חברינו/מכרינו,על האנשים הגרים איתנו באותה מדינה וחולקים איתם את השמחות,החגים,ימי הזיכרון ואת המכנה המשותף הגדול ביותר,היהדות,אנו הולכים ופוגעים בהם.קוטעים את חייהם ללא סיבה באמת מוצדקת.

לשלום לא נגיע בעזרת שום ראש ממשלה.לא ביבי,לא פרס,לא ליבני ולא אף אדם אחר.לשלום נגיע אם קודם נעשה אותו בעצמנו יחד עם עצמנו.

אתה לא יכול לפתור את הבעיות מבחוץ לפני שאתה מסתכל על עצמך וחושב מה לא בסדר אצלך.

אדם במדינת ישראל לא צריך לפחד מה יגידו עליו ומה יעשו לו אם יגיד או ייראה באופן מסוים שהוא הומו. למה כל כך קשה לקבל את האנשים האלה בתור בני אדם?

מדוע אנשים רואים בהם יצורים מוזרים?

כמו שאנחנו לא היינו רוצים לחיות עם אדם שאנו לא אוהבים,כנ''ל גם הם.

האם נחייב אותם להיות אומללים כל ימי חייהם ולחיות חיים ללא אהבת אמת רק בגלל שטות?

תנו להם להיות מאושרים! תנו להם להקים משפחה ולחיות ללא פחד! עזבו אותם בשקט!

דודה שלי "יצאה מהארון" לפני מספר חודשים.לפני זה התחתנה (עם גבר),והתגרשה,התחתנה פעם נוספת והתגרשה שוב.היא שקעה בדיכאון עד שקלטה שהיא בכלל מאוהבת בבנות.היא החלה להתלבש כמו גבר,קיצצה את השיער והחלה לדבר בלשון זכר.בהתחלה כששמעתי על זה לא ידעתי איך "לאכול" את זה,אבל אז הבנתי שאם היא מאושרת אז מוטב להניח לה.הרי חיים פעם אחת וכדאי לחלוק את החיים עם אדם שאוהבים באמת ולא אדם שאתה נמצא איתו רק בגלל הדת.

אני פשוט בשוק מהפיגוע.את האמת,זה היה רק עניין של זמן.בתוך תוכי ידעתי שמתישהו זה יקרה.

ליבי מלא רחמים על בני הנוער שהיו שם,עוד לפני הפיגוע אפילו,כי הם היו זקוקים לתמיכה.חלקם אפילו לא סיפרו להוריהם על אהבתם לבני אותו המין,ועכשיו הוריהם יגלו זאת בצורה הכי מכוערת שאפשר.

זה לא היה מועדון רגיל,זה יותר מועדון תמיכה,כיצד להתמודד עם הסביבה בגיל ההתבגרות כשאתה יודע שאתה שונה מכולם מבחינת המיניות.

עכשיו,כמה מהם כבר אינם זקוקים לתמיכה.הם אינם זקוקים לדבר,פשוט כי הם אינם.

ויש כמה שזקוקים לתמיכה דווקא מאלוהים,שיעזור להם להחלים ולהשתקם כדי שיוכלו לחזור לחיים כמה שיותר נורמלים.

נותר לי רק לאחל לפצועים: החלמה מהירה ושאלוהים יהיה עמכם. ולהרוגים: תנוחו על משכבכם בשלום.

אני פותחת את הטלוויזיה ורואה שדודו טופז הודה במעשהו.יש בי כעס על האיש.אך אני גם מוצאת פינה קטנה בליבי של הבנה.

אנחנו מדינה שלא מעריכה את האנשים שעשו המון בחיים שלהם בשביל אנשים אחרים.

דודו טופז מצא עצמו מחוץ לטלוויזיה בשנים האחרונות עקב אי סיפוק הסחורה הרצויה.זה כבר לא עובד.מה שעובד היום זה תופעת הריאלטי,שכן כל אדם היוצא מאיזו וילה מצולמת או שר על איזו במה תוך התחננות לאסמאסים נהיה "כוכב" ואור הזרקורים מופנה אליו,ולעיתים הדבר לא בצדק.

למה אדון יוסי בובליל צריך לקבל תשומת לב יותר מאנשים שכן יש להם כישרון?

למה דווקא אלה שאין להם כישרון ולא עשו כלום בחיים שלהם,הם הזוכים לתשומת הלב של כולנו?

איפה הכבוד שלנו לאלה שתרמו כל כך הרבה לבידור הישראלי ולתרבות בכל שנות חייהם?!

אני מבינה אותו!אני מבינה את דודו טופז!הוא נפגע קשות ובצדק!

דודו טופז,אדם שהיה פופולרי ברמות מטורפות,פתאום באים אנשים שלא עשו כלום בחייהם ותופסים את מקומו.

לשמוע את המשפט "אתה כבר לא מספק את הסחורה והוא כן" זה ממש לא נעים,ועוד שאותו אדם לא עשה אפילו חצי ממה שדודו כן עשה,זה משפיל וזהו בעצם הגורם שמכריע אותך ובעצם אומר לך "נגמרה הקריירה",ובמקרה של אדם שכל חייו עסק בזה ואהב את זה כמו את עצמו: "זהו,נגמרו החיים".

*נכון,לדודו טופז היו עליות ומורדות לא מעטות בקריירה לאורך כל השנים,והוא לא האדם הכי שפוי שאני מכירה אבל במצב של היום ניתן להבין אותו.

שלא תבינו אותי לא נכון.אני ממש לא בעד אלימות!אני נגד,נגד,נגד! אבל אני פשוט מסתכלת על זה כעל מעשה שנעשה מתוך חוסר אונים מוחלט,וכמובן שהדבר לא מצדיק את המעשה.

אני חושבת שכל בן אדם שלא מסכים עם החברה,חייב להיאבק,אך לא בדרך זו.

ניתן לצאת נגד החברה בהפגנות ובהחרמת תוכניות מסוימות.אך בדרך של אלימות לא!

אלימות רק מחמירה את המצב.אם לא נתנו לו תוכנית משלו בשנים האחרונות ולא נתנו לו להיות על המסך בכלל,אז עכשיו בטוח שלא.לצערי,דודו טופז כבר לא יהיה מה שהיה פעם ואולי אני פסימית מדי,אבל הוא סיים את הקריירה שלו,וחבל שבצורה כזו.